# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/2/

ועקר הכנעת הרע עין הוא על־ידי אמת, כמובן בהתורה הנ"ל על מאמר "אבא שאול" וכו' "פעם אחת נפתחה מערה מתחתי" (נדה כד:), שפרש שם, שמגדל האמת נפתחה לו דבקות, עד שעמד ברע עין גדול מאד, רחמנא לצלן, שאי אפשר להנצל ממנו כי אם על־ידי בחינת משיח וכו' עין שם. כי אמת בחינת (משלי כב, ט): "טוב עין הוא יברך" וכו', עין שם. נמצא, שעל־ידי אמת שהוא בחינת טוב עין, חגר מתניו להלחם כנגד הרע עין. כי מי שמסתכל על האמת לאמתו - נתבטל הרע עין לגמרי, כי הרע עין הוא כנגד סטרא דקדשה, והוא נצחן גדול, ורוצה בכל פעם לנצח סטרא דקדשה, חס ושלום.

ובאמת כל מי שעינו רעה, ורוצה לנצח שום אחד מישראל למנעו בתחבולותיו מאיזה דבר שבקדשה איך שיהיה - אין זה נקרא בשם נצחון כלל, כי הנצחון שאינו בשביל האמת לאמתו כאשר השם יתברך יודע האמת, אין נקרא בשם נצחון כלל, אדרבא הוא מנצח את עצמו בעצמו. כי נצחון יש לו שני פרושים, לשון נצחון ולשון נצחיות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בערובין (נד.): 'כל מקום שנאמר "נצח סלה ועד" אין לו הפסק לעולמי עולמים' וכו'. ומי שמסתכל על האמת - שני הפרושים אחד. כי רק הנצחון הנצחי זהו נצחון אמתי, אבל נצחון שהוא לפי שעה בזה העולם - אינו נצחון כלל, אדרבא! הוא מנצח את עצמו, מאחר שאיך שיהיה הוא עושה רעה לעצמו לנצח. וכמו שכתוב (קהלת ח, ט): "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", הינו לרע לו בעצמו, כמובא (קהלת רבה ח, יב).

ועל־פי רב רואין גם בעולם הזה סופם הרע של בעלי נצחון דסטרא אחרא, כמו שאמרו במשנה (אבות ב, ו): 'על דאטפת אטפוך' וכו'. וכמו שרואין בחוש, שלפעמים מתגבר זה השר או המלך ומנצח כמה מלחמות, ואחר־כך עומדים עליו ומנצחים אותו ומשפילים אותו עד לעפר, ואם יש שמצליח כל ימיו - עומדים אחר־כך על בניו ומנצחים אותם, כמבאר במלכים - בכל מלכי עשרת השבטים, שבתחלה נתקשר זה על זה ונצחו. ויש שהצליח כמה שנים ויש שהניח המלוכה גם לבניו, ואחר־כך סבב השם יתברך שקשרו עליו והכריתו את בניו אחריו, עד אשר לא השאירו לו משתין בקיר (עין שמואל־א' כה, כב). וכן בספורי מלכי אמות העולם שהכריתו זה את זה וכו'. ועל זה היו מבלים ימיהם לנצח את חברו ולסוף נכרת הוא וזרעו על־ידי־זה דיקא. כי אדם פשוט אינו שכיח שיכריתו אותו ואת זרעו לגמרי, רחמנא לצלן, אבל במלכים גדולים ועצומים שנצחו וכבשו מלחמות רבות, עליהם דיקא נתהפך כוס התרעלה וכרתו אותם ואת זרעם לגמרי.

ואם כן, מי שיש לו מח בקדקדו - ימלא פיו שחוק מנצחונם, וכי זה הוא נצחון? שינצח וינצח ולבסוף יהיה נכרת זרעו לגמרי על־ידי־זה, רחמנא לצלן, ואפלו אם היה נשאר מלכותו לזרעו עד הנה, הלא באחרית יצטרך לתן דין וחשבון על כל טפה וטפה דם ששפך, ואפלו מאמות העולם, כי אין העולם הפקר, חס ושלום, ובודאי יהיה דין ומשפט גדול לעתיד אפלו על הדמים של אמות העולם שהרגו זה את זה, ושפכו דמים רבים בחנם בשביל נצחון הרע שלהם. כי עתיד הקדוש־ברוך־הוא לתבע אפלו עלבון סוסים מיד רוכביהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספר חסידים סימן מד), מכל שכן דמים של בני אדם, מכל שכן וכל שכן מי שעמד כנגד ישראל, ושפך דם ישראל וצער אותם מחמת עינו הרעה ונצחונו הרע, שבודאי יהיה אחריתו להכרית, כמו שכתוב (תהלים ט, יג): "כי דרש דמים אותם זכר" וכו', וכתיב (יואל ד, כא): "ונקיתי דמם לא נקיתי" וכו'.

וכמו כן כל הנצחונות של הבל, אפלו שבין ישראל בעצמן, כי מי שאין כונתו אל האמת - בודאי אין זה נצחון כלל, מאחר שלא יצליח על־ידי־זה הנצחון לנצח, אדרבא! יקבל ענש ובושה גדולה מחמת זה, ויצטרך להכנע בתכלית ההכנעה נגד המנצח ממנו בעולם הזה או בעולם הבא, כי האלהים יבקש את הנרדף (קהלת ג, טו). על־כן עקר הנצחון הוא נצחון נצחי, דהינו מי שזוכה לנצח את עצמו, לנצח תאוותיו ומדותיו הרעים, ולנצח את כל הרוצים למנעו מנקדת האמת ולהרחיקו על־ידי־זה מאביו שבשמים, חס ושלום. כי מאחר שכונתו לשמים באמת, הוא מנצח תמיד, איך שיהיה. כי מי שכונתו באמת לאמתו בשביל סטרא דקדשה, איך שמתנהג עמו - הוא מנצח תמיד. כי כל פעלה ותנועה קטנה וגדולה שעושה בשביל הנצחון הזה - היא נשארת קימת לנצח לעולמי עד ולנצח נצחים. כי 'אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה אפלו שכר שיחה נאה' (בבא קמא לח:). וכמו שאמר ישעיה (מט, ד): "ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלהי".

נמצא, מי שמסתכל על האמת לאמתו והולך בדרך האמת ומשתדל ומתיגע תמיד להשיג נקדת האמת, בודאי אינו מתירא משום רע עין, כי מה יעשה לו אדם, מאחר שכונתו אל האמת לאמתו, שעל־ידי־זה הוא מנצח תמיד, וכמובן מדברי אדמו"ר ז"ל על פסוק (שמואל־א' טו, כט): "וגם נצח ישראל לא ישקר" (עין שם בסימן קכב לקוטי חלק א) מה שכתב שם, שנצחון אינו סובל האמת. אבל השם יתברך אפלו בנצחונו לא ישקר, חס ושלום. הינו כנ"ל, כי רק השם יתברך וכל החפצים לעשות רצונו באמת, הם זוכים לבחינת נצח, הינו בחינת נצחון האמתי, בחינת 'נצח ישראל לא ישקר'.

אבל שאר הנצחונות הם כלם שקר, ואינם יכולים לסבל האמת, וכל מה שיאמרו להם דברי אמת נפלא ונורא שאי אפשר להכחישו בשום שכל האמתי, הם דוחין אותו באמתלאות של שטות והבל מחמת נצחונם הרע. כי הם בבחינת הרע עין הנ"ל. ועל־כן באמת שוכחים בעולם הבא ואינם חושבים על אחריתם כלל, כאשר הם יודעים בעצמם מעלת צדקתם וקדשתם בכל התאוות והמדות איך הם משקעים בכל הטנופים, כאשר רבם מודים בפיהם, וגם מחשבתם נכר מתוך מעשיהם. ואין להאריך בזה כאן כי האמת עד לעצמו.

וכן מבאר בהא"ב (ספר המדות) באות מריבה (סימן יג) וזה לשונו: 'מי שהוא נצחן - בא לידי שכחה'; עד כאן לשונו. הינו כנ"ל, כי נצחון של זה העולם הוא בחינת רע עין, שעל־ידי־זה בא שכחה כנ"ל, דהינו ששוכח בעלמא דאתי וכנ"ל. אבל מרבוי עוונותינו התגבר הרע עין כל כך, עד אשר רוצה לסמות עיני ישראל, חס ושלום, לבלי להסתכל על האמת. ועל־ידי־זה נחרב הבית־המקדש והגלות מתארך עדין על־ידי־זה, על־ידי שמשכח מלב זכרון העולם הבא, ועל־ידי־זה אין שבים להשם יתברך בכל לב.

ועל־כן התחיל החרבן בשבעה עשר בתמוז, כי אז התחיל השכחה, כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כו.), שעל ידם בא שכחה לעולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערובין נד:), ומובא בהתורה הנ"ל. הינו כנ"ל, שעקר החרבן על־ידי השכחה, שבא על־ידי הרע עין שהתקנא בישראל, עד שהסיתם לעשות העגל, ועל־ידי־זה נשתברו הלוחות בשבעה עשר בתמוז ונמשך שכחה, שעל־ידי־זה באו כל החרבנות, כנ"ל: