# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/20/

וזה בחינת חתנה. כי עקר החתנה היא בשביל הזכרון, כדי שיהיה נשאר זכר אחריו לעולם, שזהו עקר המצוה של החתנה שהיא מצוה הראשונה בתורה, כדי שישאיר בניו אחריו שיהיה נשאר זכרו לדורות עולם. והעקר הוא בשביל זכרון העולם הבא, שזה עקר תכלית העולם. ובשביל זה לבד רוצה השם יתברך בקיום העולם - שיוליד האדם בנים, כדי שיתקים העולם שיזכרו אותו לנצח. כמו שכתוב (תהלים קלה, יג): "ה' זכרך לדור ודור". וכתיב (שמות ג, טו): "וזה זכרי לדור דור", שזהו בחינת זכרון עולם הבא. כי עקר זכרון עולם הבא הוא לזכר בו יתברך, כמובן בהתורה הנ"ל. כי זה עקר כל שעשוע עולם הבא שכלם ידעו אותו, וכנ"ל (אות יא). והאדם נברא בזה העולם רק בשביל זה, ורק בשביל זה הוא מחיב להשאיר בניו אחריו, כדי שיזכרו אותו יתברך לנצח, בבחינת "זה זכרי לדור דור" כנ"ל. וכן מובן בהתורה הנ"ל (אות ח), שמי שפוגם בהזכרון - אינו זוכה לבן זכר, כמובא שם לענין אבשלום, עין שם. הינו כנ"ל, כי עקר הזכרון בעולם הבא, הוא בענין תאוה הזאת, שצריכין לזכר בעולם הבא - כדי שלא יהיה נלכד בזה, חס ושלום.

וזה בחינת חפה שעושין קדם שמזוגין אותם, כדי לזכר בעולם הבא, כי החפה היא בחינת עולם הבא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עה.): שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חפה לכל צדיק וכו', כמו שכתוב (ישעיה ד, ה): "כי על כל כבוד חפה". גם חפה היא בחינת הכנעת הרע עין, שהוא בחינת פגם הזכרון בעולם הבא, בבחינת (דברים לג, יב): "חופף עליו כל היום", שבחינת חפה, חופף ומגן מהרע עין שלא יפיל שכחה, רק לזכר תמיד בעולם הבא שהוא חפה כנ"ל. כי עקר אחיזת הרע עין, הוא על־ידי תאוה הזאת שתלויה בעינים, כמו שכתוב (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וכו'. ועל־כן עושין חפה, כדי להכניע הרע עין ולהגן בפניו, כנ"ל.

וזה בחינת גדל המצוה של שמחת חתן וכלה, כדי להכניע המדמה, שממנו אהבות הנפולין, שהוא גם כן פגם הזכרון, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל (אותיות ה־ו). והכנעתו על־ידי שמחה, בחינת נגון בכנור וכלי זמר. וזהו בחינת כלי זמר שמנגנין על החתנה - כדי לברר הרוח טובה מהרוח רעה, להכניע הרע שבמדמה על־ידי התגברות השמחה, כדי שיהיה נשמר הזכרון בעולם הבא - שיזכר תמיד, שעקר החתנה הוא בשביל עולם הבא, כדי שיהיה נשאר זכר אחריו - שיזכרו בו יתברך לנצח, כנ"ל.

וזה בחינת מה שהפליגו רבותינו ז"ל (תענית ד, ח): בשמחת חמשה־עשר באב, ויום הכפורים, ואמרו ש'לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים'. ועקר השמחה היא בחינת חתנה, כמו שאמרו שם במשנה 'שבהן בנות ישראל יוצאות' וכו', וכמו שסים שם במשנה 'וכן הוא אומר, צאינה וראינה וכו', ביום חתנתו (שיר השירים ג, יא) - זה מתן תורה' וכו'. הינו ככל המבאר למעלה (אותיות יז־יח), שעקר שמחת ט"ו באב ויום הכפורים, הוא מה שבהם נתתקן בחינת הזכרון בעולם הבא הנ"ל, כי בהם נמתק ונתתקן בחינת פגם שברי לוחות, שעל ידם נתהוה השכחה וכנ"ל. ועל־כן עקר השמחה הוא בחינת שמחת חתנה בחינת 'ביום חתנתו', כי עקר שמחת החתנה הוא בחינת שמחת העולם הבא, על שעל־ידי החתנה הכשרה הזאת שעל־פי התורה הקדושה - יהיו נולדין בני ישראל שזוכרין בעולם הבא תמיד, כדי שיהיה נשאר זכרו יתברך מדור לדור לנצח, בבחינת 'זה זכרי לדור ודור' כנ"ל.

כי עקר שרש השמחה של כל השמחות היא שמחת עולם הבא, שאז ימלא שחוק פינו וכו'. וכמו שכתוב (ישעיה לה, י): "ושמחת עולם על ראשם". וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית לא.): 'עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים לעולם הבא' וכו'. כי תכף כשזוכרין בעולם הבא - צריך כל אחד לשמח בחלק נקדתו הטובה שיש בו מקדשת ישראל. כי נקדה דנקדה מקדשת ישראל שיש להפחות שבפחותים שבישראל - אין כל העולם כלו כדאי לסבל תקף עצם השמחה שיזכה לעתיד. כי אז יזכה כל מי שבשם ישראל מכנה - לבחינת שבע שמחות, שתגדל השמחה כל כך - שיהיה בה להשביע די והותר את כל אחד ואחד אפלו הקטן שבקטנים, בחינת (תהלים טז, יא) "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח". אמן ואמן.

וזה בחינת מה שאמרו שם במשנה, שהיו אומרות 'אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה' וכו'. הינו שלא תהיה כרוך אחר הרע עין שמסתכל רק על הנוי על תאות עולם הזה, רק 'תן עיניך במשפחה', דהינו על האבות הטובים שהיו צדיקים ודבקו מחשבתם כל ימיהם בעולם הבא, שרק בשביל זה אתה צריך לשא, כדי שיהיה נשאר זכרון העולם הבא לנצח כנ"ל.

וזהו בחינת מה שמכסין פני הכלה - כדי להכניע הרע עין. להורות, שאין להרע עין אחיזה בהחתנה הכשרה של ישראל, כי אנו עושין החתנה על־פי התורה, בשביל זכרון עולם הבא דיקא כנ"ל:

שיך לעיל לאות יז

מה שכתבנו שם, שחטא המרגלים הוא בחינת פגם הזכרון - על־ידי דבת הארץ שהיא לשון הרע, שעל־ידי־זה נפגם המדמה, שהוא פגם הזכרון, כמו שכתוב שם. וזה בחינת מה שנסמך מיד פרשת נסכים אחר פרשת המרגלים. כי מבאר בהתורה הנ"ל, שתקון וברור המדמה שהוא תקון הזכרון, הוא על־ידי שמחה, שהיא בחינת (שמואל־א טז, טז): "ונגן בידו וטוב לך". בחינת מנגן בקדשה על כלי שיר וכו', כמו שכתבנו שם, עין שם. וזה בחינת נסכים, שאז היו הלויים מנצחים בשיר על הדוכן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תמיד לג:). כי 'אין אומרים שיר אלא על היין' (ברכות לה.), כי כל הקרבנות מהבהמות היו בשביל ברור המדמה, שהוא כח הבהמיות, כמובן בהתורה הנ"ל, שמביא הפסוק (דברים יב, ז): "ושמחתם בכל משלח ידכם" שנאמר על הקרבנות, כמבאר במקום אחר. ועקר שלמות ברור המדמה שהיה על־ידי הקרבנות, היה על־ידי השיר שאמרו על נסכי היין, שהוא עקר השמחה, בחינת יין המשמח. וכמובן בהתורה הנ"ל, שעקר התקון וברור המדמה הוא על־ידי שמחה שבא על־ידי נגון בכלי שיר דקדשה, כנ"ל.

ועל־ידי־זה נתתקן הזכרון, בבחינת (שיר השירים א, ד): "נזכירה דדיך מיין", בחינת 'זכרהו על היין' שנאמר לענין שבת, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (פסחים קו.) על פסוק (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו" - 'זכרהו על היין'. כי שבת בחינת עולם הבא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נז.). הינו זכרון שבת שהוא זכרון עולם הבא הנ"ל - הוא על־ידי היין בחינת שמחה. בחינת 'אין אומרים שיר אלא על היין' וכנ"ל. ועל־כן נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים, כי נסכי היין הם תקון הזכרון שפגמו בו המרגלים, וכנ"ל: