# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/3/

ועל־כן צריכין לבכות מאד בין־המצרים ובפרט בתשעה באב על חרבן בית־המקדש - עיני עיני ירדה מים (איכה א, טז) - כדי להכניע על־ידי הדמעות של העינים את ארס הרע עין. וכמו שכתוב בדוד, כשבא עליו הרע עין של אבשלום שאמר אז (שמואל־ב' טז, יב): "אולי יראה ה' בעיני" (כמובא זה הפסוק שם בהתורה הנ"ל, עין שם). ופרש רש"י 'דמעות עיני', וכן כתיב שם (טו, ל): "ודוד וכו' עלה ובוכה וכו' וכל העם אשר אתו וכו' ועלו עלה ובכה". וכל זה כדי להנצל מהרע עין על־ידי הבכיה בעינים כנ"ל. וזה בחינת (תהלים מב, ד): "היתה לי דמעתי לחם וכו' אלה אזכרה" וכו'. כי על־ידי הדמעות מכניעין הרע עין שממנו השכחה, ואז זוכין לזכרון בחינת 'אלה אזכרה' וכו'.

וכלל עקר הקינות בתשעה באב ובין המצרים הם בשביל תקון כדי לזכות לתשובה, כמו שמסימין בסוף איכות שהוא כלול מכל הקינות שמסימין בסוף: "השיבנו ה' אליך" וכו', כי עקר כונתנו בבכיתנו בהקינות כדי לעורר רחמיו יתברך שישיבנו אליו באמת, דהינו שנזכה על־ידי הדמעות להכניע הרע עין ולבטל השכחה עד שנזכה לזכרון הנ"ל. דהינו לזכר היטב בעלמא דאתי בכל יום בכלליות ובפרטיות שעל־ידי־זה נשוב אליו יתברך.

וזהו בחינת שלש פעמים 'איכה', שאומרים כנגד שלש בחינות הנ"ל, שהם אדם ומקום וזמן, שהיה בתכלית השלמות בבית־המקדש, שעל־ידי־זה נמשך הזכרון לכל העולם כנ"ל, שנחרבו בעוונותינו. וכלם כלל בפסוק אחד, שהוא (איכה ב, ו): ויחמס כגן שכו שחת מעדו - שהוא הבית־המקדש, הינו בחינת קדשת המקום. שכח ה' בציון מועד ושבת - הינו קדשת הזמן. כי כל מה שהזמן מקדש יותר כמו מועדים ושבתים - בהם מאירין הרמזים ביותר, עד אשר ביום הכפורים אז הוא עקר הזכרון בעולם הבא. כי יום כפור בחינת עולם הבא, כידוע, כי אז יום המבחר מכל השנה שבו מאירין הרמזים בהתגלות גדול יותר ויותר. ואחר־כך אמר וינאץ בזעם אפו מלך וכהן - זה בחינת קדשת האדם, הינו קדשת הכהן הגדול שהוא בחינת קדשת הצדיקי אמת שנקראים 'מלכים' שעקר המשכת הזכרון על ידם.

וזה בחינת שלש פעמים 'איכה', כנגד שלש בחינות אלו: איכה ישבה בדד העיר וכו', זהו קינה על בחינת קדשת המקום. איכה יעיב וכו', הינו שנחשך מאור היום על־ידי עבים ועננים, שעל־ידי־זה אינם מבינים הרמזים כפי היום, זהו בחינת קינה על בחינת קדשת היום, וכמו שסים: ולא זכר הדם רגליו ביום אפו. 'הדם רגליו' זה בחינת רגלי הקדשה, שהם בחינת הרמזים הנ"ל כפי היום וכו' כנ"ל. וזהו ביום אפו - שעל־ידי תקף החרון־אף של אותו היום נחשך היום עד שנמשך שכחה, שאין משימין לב להרמזים שהשם יתברך מרמז בכל יום לשוב אליו, שעל־ידי־זה עקר החרבן, כנ"ל.

ו איכה יועם נאמר על הסתלקות הצדיק (רש"י שם). כי כל איכה יועם נאמר על הסת לקות הצדיק יאשיהו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל. הינו בחינת קדשת האדם כנ"ל. כי גם אחר החרבן שנחרב הבית־המקדש ואין לנו כהן גדול ולא בית־המקדש שעל־ידי־זה נחשך גם מאור היום, ועל־ידי־זה נתעלם הזכרון שהוא כפי היום והאדם והמקום כנ"ל, אף־על־פי־כן יש לנו תקוה בכל דור על־ידי הצדיקי אמת שמאירין לנו הזכרון הנ"ל בכל עת. כי הצדיק יקר מהכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (הוריות יג.): "יקרה היא מפנינים" (משלי ג, טו) - 'מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים' וכו'. כי הצדיקים כל עסקם להזכיר אותנו זכרון העולם הבא בכל יום כדי להשיבנו בתשובה שלמה. כי זה כל ישעם וכל חפצם בעסקם עמנו, שהכל הוא כדי להזכירנו בחינת זכרון הנ"ל בכלליות ובפרטיות, בכמה וכמה תחבולות נפלאות ונוראות. אבל בעוונותנו הרבים גם הצדיקים האלו נסתלקו בעוונותינו. ועל־כן באמת 'קשה סלוקן כפלים כחרבן בית־המקדש', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א, מד). ועל זה קונן כל 'איכה יועם' וכו', וכנ"ל.

וזה בחינת אני הגבר - ששם מדבר הרבה ברוח הקדש לנפשו בשביל כל אחד מישראל, איך צריך כל אחד לדבר לנפשו, אולי יוכל להזכיר את עצמו אף־על־פי־כן, עד שישוב אליו יתברך. כי סוף כל סוף סוף כל סוף - מה יהיה מאתנו ומה נעשה באחריתנו. וזה שמדבר ירמיה ברוח הקדש, כאלו כל אחד מישראל אומר על עצמו כשמתחיל להרגיש כאב עוונותיו שגרמו החרבן ועכוב הבנין ואריכת הגלות. וצריך כל אחד לתלות החסרון בעצמו, כי הוא יודע בנפשו מה שעשה ומה שנעשה עמו בעוונותיו. ועל זה ידוו כל הדוויים. וצריך כל אחד שרוצה לרחם על עצמו לומר במר נפשו: אני הגבר ראה עני וכו' אותי נהג וילך וכו' אך בי ישב יהפך ידו כל היום וכו'. 'אני' דיקא 'אותי' דיקא 'אך בי' דיקא, עין שם היטב עמקות מרירת הדבורים ההם. ועקר מרירות הקינה - על עצם רחוקו של כל אחד מאביו שבשמים, עד אשר כמעט אפס תקוה, חס ושלום. שים לבך לכל דבור ולכל פסוק ותוכל למצא את עצמך שם בכל מקום שאתה שם. אבל אף־על־פי־כן, אף־על־פי שמספר מרירות צרותיו כל כך עד אין תכלית, אף־על־פי־כן אינו מיאש את עצמו לגמרי חס ושלום בשום אפן.

וזהו שאומר בתוך מרירות לבבו: ואמר אבד נצחי - 'נצחי' דיקא, כאלו אבד הנצחון שלו לגמרי, חס ושלום, מאחר שרואה רחוקו וחרבנו כל כך. אבל אף־על־פי־כן זכור תזכור וכו' זאת אשיב אל לבי על־כן אוחיל וכו', הינו כנ"ל שעל־ידי הקינות והבכיות על גדל חרבנו, על־ידי־זה השם יתברך מרחם עליו ומכניע הרע עין, עד שנמשך עליו זכרון, בחינת זכור תזכור ותשוח עלי נפשי, וכמו שפרש רש"י שם: 'ידעתי כי יש לך לזכר, אבל תשוח עלי נפשי עד שתזכר'. וכמו כן הוא אצל האדם בעצמו שצריכין להסתכל על הזכרון הזה בכל יום, כי סוף כל סוף בודאי נזכה לזכרון הזה בחסדיו המרבים, וכמו שאמר שם: זאת אשיב אל לבי על־כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו וכו', חדשים לבקרים כו', הינו שחסדיו יתברך אינם תמים ואינם כלים לעולם.

ועל־ידי־זה חדשים לבקרים רבה אמונתך - שהוא בחינת מה שהשם יתברך 'מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', ומצמצם את עצמו בכל יום מאין סוף עד אין תכלית, לרמז רמזים לכל אחד שיזכיר את עצמו בהתכלית הנצחי לשוב אליו, שזהו עקר בחינת 'חדשים לבקרים' וכו', שנאמר על התחדשות המחין בכל יום אצל כל אחד מישראל, כידוע בכתבים (פרי־עץ־חיים תפלה פרק ב). כי עקר התחדשות המחין בכל יום שהם בחינת תפלין, הם בחינת הרמזים הנ"ל. כי עקר המח והדעת - הוא הזכרון הנ"ל לזכר בעלמא דאתי ולשוב אליו. כי רק זה עקר הדעת, כמובא בדברינו כמה פעמים, וכמו שמסימין בהפטרת תשעה באב: "אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אתי" וכו' (ירמיה ט, כב). נמצא, שעקר נחמתו הוא מה שהוא מצפה עדין לחסדי ה' שאינם כלים והם מתחדשים בכל יום, שעל־ידי־זה עדין יזכה שיגיע אליו דעת אמתי, עד שיזכיר את עצמו היטב בעולם הבא וישוב אליו, כי זה עקר תקותנו ונחמתנו: