# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/4/

ועקר תשעה באב נמשך על־ידי שנגע הסמ"ך־מ"ם בכף ירך יעקב, כמו שאיתא בזהר (וישלח קע:) על פסוק (בראשית לב, לג): על־כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו' עין שם. כי עשו וארבע מאות איש שהתירא מהם יעקב מאד - זה בחינת ה'רע עין' שהוא בגימטריא 'ארבע מאות', כמו שכתוב במקום אחר (ילקוט ראובני וישלח). ואז פגע בו הסמ"ך־מ"ם בעצמו ויאבק עמו, ורצה לנצחו, חס ושלום. וכל קנאתו בו על שהוא רוצה להעמיד בעולם עדת ישראל שיזכרו תמיד בעלמא דאתי, כי זהו כלל קדשת ישראל שקבלו את התורה, שהוא בשביל לזכותנו לחיי עולם הבא, כמו שכתוב (דברים ז, יא): "היום לעשותם" - 'ולמחר לקבל שכרם' (ערובין כב.). ועל־כן הזהיר אותנו משה רבנו כמה פעמים (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת" וכו'.

ועל זה התגרה הבעל דבר ביעקב: ויאבק עמו וכו', וירא כי לא יכל לו - כי בכלליות אי אפשר להשכיח, חס ושלום, את ישראל זכרון העולם הבא. על־כן ויגע בכף ירכו - 'דא נצח־הוד־יסוד', בחינת "הדם רגלי" (ישעיה סו א), שהעקר מתחיל מנצח שמתלבש בזה העולם, דהינו שנגע בבחינת זכרון הפרטי שהוא בחינת הרגלין דקדשה שמתלבשין בזה העולם וכו', כדי להזכיר את האדם בכל יום בפרטיות כנ"ל. ובהם נגע הסמ"ך־מ"ם, שהוא בחינת הרע עין, להפיל שכחה חס ושלום - שלא ישימו לב להבין הרמזים הנ"ל בכל יום. כי בכלליות הזכרון - אי אפשר להכחיש, חס ושלום. רק עקר הפגם בפרטיות, וכמו שרואין בחוש. כי בכלליות - הכל מודים בזכרון העולם הבא, ועל־פי רב מדברים מזה. אבל בפרטיות להבין הרמזים הנ"ל בכל יום כדי להתקרב אליו יתברך בכל עת, זעירין אנון דזכין לזה. וזה נמשך ממה שנגע הרע עין בכף הירך, הינו בבחינת רגלין, שהוא בחינת הזכרון בפרטיות כנ"ל. אבל באמת על־ידי שנפגם הזכרון בפרטיות - נפגם גם בכלליות ממילא. כי מי שאינו משתדל להמשיך על עצמו הזכרון הזה בפרטיות בכל יום, על־ידי־זה על־פי רב שוכח גם הזכרון בכלליות, ואינו משים אל לבו תכליתו הנצחי.

והתקון על־ידי ויזרח לו השמש (בראשית לב, לא), בחינת אמת [כמו שכתוב במקום אחר (סימן רנא)], בחינת עולם הבא, כמו שכתוב (מלאכי ג, כ): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" וכו', בחינת (ישעיה ל, כו): "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה" וכו', וכמו שכתוב (שפטים ה, לא): "כן יאבדו כל איביך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". כי השמש זרחה בתקפה בשביל לרפאות כף ירך יעקב שנגע בו. הינו שהתגבר האמת של זכרון עולם הבא בכלל, ועל־ידי־זה נתרפא מצלעתו גם בפרט. כי זה רואין בחוש, שעקר התגרות הרע עין שהוא כלל כל החולקים והמתנגדים על האמת, הן מעובדי כוכבים, הן מישראל באיזה בחינה שהיא, עקר התגרותם הוא על בחינת הזכרון בפרטיות, דהינו מה שצדיקי אמת מורים אותנו דרכים ישרים אמתיים על־פי התורה הקדושה איך להמשיך עלינו הזכרון הזה בפרטיות, על זה הם מתגרים וחולקים ואומרים שלא זה הדרך, רק רוצים שהכל ילכו בדרכם לבלות הימים בליצנות ודברים בטלים, ולרדף אחר הממון תמיד וכיוצא בזה, ומלבישים השקר באיזה אמת כאלו כונתם לשמים. ואי אפשר לחזר דבריהם כי אין קץ לדברי רוח והבל. אבל כלל עקר מחלוקותם הוא על בחינה פרטיות. כי על כלליות מכרחים הכל להודות בחיי עולם הבא ושזה עקר התכלית האמתי הנצחי. ואפלו העכו"ם שחולקין על ישראל, רבם ככלם מודים בעולם הבא בכלליות, רק שאומרים שצריכין לילך בדרכיהם, חס ושלום, לבא לעולם הבא. וכמו כן להבדיל, אפלו בין ישראל בעצמן הכל מודים בתכלית העולם הבא, רק שאומר כל אחד מה שאומר כדי להטות מהדרך הישר מנקדת האמת לאמתו. וזה נמשך מבחינת נגיעת כף ירך יעקב, וכנ"ל.

והעצה לזה היא בחינת ויזרח לו השמש - בחינת אמתת זכרון העולם הבא בכלליות, על־ידי־זה ידע ויבין האמת גם בפרטיות. כי באמת מי שאינו מתנהג בפרטיות כראוי, גם זכרון עולם הבא בכלליות נפגם אצלו, ועל־פי רב שוכח לגמרי, עד שיש שבאו על־ידי־זה לכפירות גמורות, רחמנא לצלן. אבל מי שישים אל לבו היטב זכרון עולם הבא באמת לאמתו, בודאי יבין גם בפרטיות איזו היא דרך ישרה ללכת בו, אם לבלות ימיו על מה שהם מבלים, רחמנא לצלן, אם לבלות ימיו על התבודדות ותורה ותפלה וצעקה להשם יתברך וכו', כאשר הורו אותנו צדיקי אמת. וזה בחינת זריחת השמש בתקפה ליעקב אבינו שהוא בחינת כלל ישראל, שזרח לו האמת בתקפו וגבורתו, ועל־ידי־זה נתרפא מצלעתו - שנגע בו הסמ"ך־מ"ם בפרטיות. כי על־ידי התגברות אמתת הזכרון בכלליות, נתבטל השקרים שלהם גם בפרטיות, וכנ"ל: