# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/6/

וזה בחינת ברכות הראיה. כי כלל ברכות הראיה הוא להכניע הרע עין על־ידי הברכה שמברכין על הראיה. כי הברכה היא בחינת טוב עין, בחינת (משלי כב, ט): "טוב עין הוא יברך". כי כל מה שרואין - צריכין להבין ממנו רמזים לעבודת ה', בפרט כשרואין איזה דבר חדוש. אבל הרע עין רוצה להתאחז בכל דבר שרואין, ומשכח מהלב זכרון הנ"ל - שהם בחינת רמזים הנ"ל, על־כן תקנו ברכה על כל דבר חדוש שרואין, כי על־ידי הברכה שהיא בחינת 'טוב עין הוא יברך', על־ידי־זה מכניעין הרע עין, ועל־ידי־זה יכולין להזכיר את עצמו בהשם יתברך מכל דבר שרואין, וכנ"ל.

וזה בחינת ברכת 'שהחינו', שצריכין לברך כשרואין את חברו שחביב עליו (ארח חיים, סימן רכה סעיף א), כי אהבת חברו יקר מאד, כי אהבה היא הפך הרע עין דהינו שאין עינו רעה בחברו. אדרבא! הוא חביב לו ושמח בראיתו. וזה יקר מאד, כי על־ידי־זה יכולין לזכר בהשם יתברך כנ"ל. ועל־כן מברכין על זה 'שהחינו' וכו', כי זה עקר החיות כשמבטלין השנאה והנצחון של הרע עין, וזוכין לאהב אחד את חברו.

כי עקר החיות היא כשהארבעה יסודות מתנהגים במזג השוה, כי כל הבריאה כלה מלאה נצחונות, כי הכל נברא מארבעה יסודות שהם אש רוח מים עפר, שכנגדם הם דומם צומח חי מדבר. וכלם הם הפכיים זה לזה, כי זה קר וזה לח, זה חם וזה יבש וכו', כמובא (עין זהר וארא כד.). אבל עקר קיום הבריאה הוא דיקא על־ידי הרכבתם יחד במזג השוה. כי כל הדברים מרכבים מארבעה יסודות, וכל אחד מהיסודות מתגבר בכחו לבלי להתבטל לגמרי נגד חברו. כי אם יתבטל לגמרי, אם כן יהיה חסר מהדבר יסוד אחד ויתבטל מציאותו. אבל אף־על־פי־כן חלילה שהיסוד יתגבר יותר מדאי, רק להתגבר בכחו כפי המדה שצריך לתן באותו הדבר, באפן שיתמזגו כל הארבעה יסודות במזג השוה, כגון יסוד האש שבחי צריך להתגבר ולנצח שלא יתבטל נגד יסוד המים שבחי כדי שלא יתקרר החי וימות. אבל חלילה לו להתגבר יותר מדאי, כי אז גם כן יתבטל הבעל חי וימות מרבוי החמימות. וכן בכל הארבעה יסודות שבכל הדברים, כי השם יתברך ברא כל הבריאה בשביל הנצחון דקדשה.

כי זה ידוע, שהכל נברא בשביל האדם, ועקר מעלת האדם על הכל אפלו על המלאכים, הוא מה שהוא בעל בחירה. ועקר הבחירה הוא בחינת נצחון, כי זה עקר מעלת הבחירה - מה שיש מתנגד שרוצה למנעו מדרך החיים, שהם התאוות והמדות רעות והמונעים והמסיתים וכו' שרוצים להטותו מדרך האמת, והוא מתגבר כנגדם לנצח אותם, שעל־ידי־זה שגבה מעלתו וזוכה למה שזוכה - אם יזכה לעמד בנצחון מלחמה הזאת. ועל־כן מחמת שהכל נברא בשביל זה, על־כן ברא השם יתברך כל הבריאה מפעלות משנות מאד, וכלם כמנצחים זה את זה וכנ"ל, אבל עקר קיומם כשהנצחון הוא כרצון הבורא יתברך שהטביע בהם הנצחון במזג השוה, באפן שיתקימו על־ידי הנצחון דיקא כשהוא במזג השוה וכנ"ל. אבל תכף כשאחד מהיסודות עובר הגבול ומנצח יותר מדאי אזי נחרב הדבר, כי מזה בא כל החולאת, רחמנא לצלן, כידוע (רבנו בחיי, שמות ט, כג). והכל הוא רמז להאדם שהכל נברא בשבילו, שידע שצריך להתגבר בנצחון גדול כל ימיו. אבל הנצחון צריך להיות באמת לאמתו בשביל השם יתברך, בשביל קיום העולם שעומד על התורה ועבודה, וגם לא שיהיה לו, חס ושלום, נצחון של שקר בשביל כבוד ותאוות עולם הזה, שזה הנצחון הוא הריסת העולם, חס ושלום.

ועל־כן אפלו מי שנראה לו שכונתו אל האמת, שרוצה בנצחון בשביל לגמר איזה מצוה או דבר שבקדשה, אף־על־פי שבזה צריכין להיות חזק מאד, אף־על־פי־כן צריך להסתכל היטב שלא יגיע חרבן והריסה, חס ושלום, על־ידי־זה, כי שנאוי המחלקת וגדול השלום (במדבר רבה יא, ז). על־כן צריכין להשתדל למעט במחלקת בכל מה דאפשר, אף־על־פי שנדמה לו שחולק לשם שמים. מכל שכן וכל שכן שצריך להסתכל על עצמו אם כונתו לשמים, כי הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (סנהדרין כו.).

ועל־כן כשרואין את חברו שחביב עליו - זה יקר מאד מאד, וכל התורה תלויה בזה, כמו שכתוב (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". ואמר רבי עקיבא 'זה כלל גדול בתורה' (בראשית רבה כד, ז). כי כל בני אדם משנים בדעותיהם זה מזה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נח.). והכל מחמת בחינה הנ"ל, שהשם יתברך ברא הכל בשנויים רבים לאין קץ, וכל אדם דעתו משנה מחברו. ובקדשה צריכים כל הבחינות הנ"ל שכתבנו לענין התמזגות הארבעה יסודות. כי כל המדות והדעות של כל אדם הוא כפי התגברות היסודות שבו, שמהם כל המדות, כמובא, שמי שמתגבר בו ביותר יסוד זה הוא חזק באותה המדה ודעתו נוטה לזה, וחברו להפך וכו'. ובקדשה, מי שכונתו אל האמת - צריך בודאי להיות חזק מאד בדעתו ובמדותיו הטובים שבחר לו, ובהדרך הישר שבחר לו, ולבלי להניח את עצמו להתנצח, חס ושלום משום אדם. כי צריכין להיות עז כנמר (אבות ה, כ) בעבודתו יתברך, כידוע.

אבל אף־על־פי־כן צריכין שלא יהיה הנצחון יותר מדאי - שלא יהיה שונא לחברו בשביל שאינו מתנהג בדרכו. ויתנהג עם חברו במזג השוה, דהינו שאף־על־פי שצריך להיות חזק מאד בדרכו הטוב, אף־על־פי־כן יסתכל על חברו גם כן בעין טובה, וישתדל למצא בחברו גם כן איזה טוב, באפן שיהיה לו אהבה עם חברו, ולא יהיה לו עין רעה בחברו, חס ושלום. ואז יכול לקבל רמזים טובים לעבודתו יתברך, מכל אדם שבעולם שיפגע בו, בבחינת "מכל מלמדי השכלתי" וכו' (תהלים קיט, צט). כי אינו מתירא שחברו, חס ושלום, ידיחו מן האמת שבלבו חלילה, כי הוא חזק בדעתו ובדרכו הטוב מאד כראוי.

אך אף־על־פי־כן אין עינו רעה בחברו ואוהב את חברו גם כן, אף־על־פי שאינו הולך בדרכו. כי אולי הוא צריך לילך באותו הדרך שבחר לו, כי אולי לפי שרש נשמתו צריך לילך בדרך זה. ואפלו אם רואה שחברו אינו הולך בדרך הישר, אף־על־פי־כן הוא דן אותו לכף זכות ומשתדל למצא בו גם כן איזה נקדה טובה, כאשר הזהירנו הוא ז"ל על זה מאד, כמבאר בדבריו הקדושים בכמה מקומות (עין בלקוטי מוהר"ן סימנים ו, רפב). ואם אפשר לו לדבר עם חברו באמת ובתמימות, בלי נצחון של שקר - להטות חברו אל האמת להשיבו לדרך הישר, מה טוב ומה נעים. ואם לאו, אף־על־פי־כן אינו שונא אותו, אדרבה! אוהב אותו גם כן, כי משתדל למצא בו גם כן נקדות טובות, כדי שיוכל להתמזג עמו ולאהב את עצמו עמו.

וזה עקר קיום העולם, כי בהכרח שיהיה נצחון ושנוי דעות, כי אין שני בני אדם שוין וכנ"ל. אבל צריכין שיהיה ביניהם התמזגות והכרעה לטובה, שלא יתנו אחיזה, חס ושלום, להרע עין שמפיל שכחה, חס ושלום. כי האדם צריך, שבכל מה שרואה בעיניו יזכיר את עצמו בהשם יתברך - על־ידי הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר, וכנ"ל. ובפרט כשרואין את חברו שיכולין לדבר עמו בפרוש מהתכלית. כי בכל עת שפוגעין באיזה אדם, בפרט בחברו החביב עליו - צריכין תכף להזכיר את עצמו בתכלית העולם הבא, כי מהאדם יכולין להבין ולשמע ביותר רמזים, שהם בחינת זכרון הנ"ל. כי מכל הדברים שבעולם יכולין לשמע ולהבין רמזים כנ"ל, כמו שכתוב (איוב יב, ז־ח): "כי שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך; או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים". וזה בחינת מה שכתוב בשלמה (מלכים־א ה, יג): "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה" וכו', דהינו שהיה מבין מכלם רמזים - להבין מהם גדלתו של יוצר בראשית, ולהתקרב על־ידי כלם לעבודת השם יתברך, אבל מבחר כל הבריאה הוא האדם - שגדרו 'חי־מדבר', שממנו יכולין להבין רמזים יותר מכלם. כי בו רואין גדלת הבורא יתברך יותר מכלם, וגם יש בו דעה ודבור, ויכולין לדבר עמו ולשמע ממנו רמזים באתגליא ובאתכסיא ביותר מכלם. אבל לעמת זה יש חסרון באדם ביותר מכלם, כי מחמת שהאדם הוא בעל בחירה ובעל נצחון ביותר, ויכול להיות בהפך, חס ושלום - שחברו יטה דעתו מן האמת, מחמת נצחונו הרע שאינו יכול לסבל האמת, כי נצחון אינו סובל את האמת כנ"ל. על־כן מי שהוא בר דעת וחפץ באמת צריך להשכיל על דרכיו, כשפוגע עם האדם, שיראה להנצל מבחינת רע עין בכל הבחינות. והעקר הוא האמת, שיהיה חזק בהאמת בתכלית. ואף־על־פי־כן ימצא גם בחברו נקדות טובות ויאהב אותו, ואז יכול לשמע ולהבין רמזים מכל אדם שבעולם. ובשביל זה צריך לברך 'שהחינו' כשרואה חברו החביב עליו. כי זה עקר הקיום והחיות של כל הדברים, ובפרט של האדם - כשיש אהבה ושלום, שהיא בחינת התמזגות היסודות כראוי, שעל־ידי־זה עקר חיות וקיום העולם וכנ"ל.

וזה בחינת 'שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה' - זה רמז לשלש בחינות הנ"ל, שעל ידם שלמות הזכרון, שהוא בחינת הרמזים הנ"ל, שהם בחינת אדם ומקום וזמן כנ"ל. 'שהחינו' - זה בחינת האדם שגדרו חי מדבר, והוא עקר החיות של כל העולם. כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה", וכמו שפרש רש"י: 'אף בהמה וחיה נקרא נפש חיה', אך זו של אדם, חיה שבכלן, שנתוסף בו דעה ודבור. הינו כנ"ל, כי מאחר שיש בו דעה ודבור, ויכולין להבין ממנו רמזים לעבודת השם יתברך יותר מכלם, שבשביל זה נברא הכל, על־כן הוא העקר שנקרא בשם 'נפש חיה', כי זה עקר החיות של כל העולם. ועל־כן שהחינו - מרמז על בחינת האדם. וקימנו - מרמז על המקום שהוא הקיום שעליו הכל עומדים ומתקימים. והגיענו לזמן הזה - זה בחינת הזמן. וזה כלל ברכת שהחינו על כל דבר שמברכין להשם יתברך - שהחינו וקימנו בעולם עד אותו ה זמן הזה. שעל־ידי־זה יוכל עדין להבין הרמזים, ולהתקרב להשם יתברך כפי האדם והמקום והזמן - שהוא עומד בו עתה, כי רק זה עקר החיות והשמחה שמברכין עליו. כי חוץ מזה הכל הבל: