# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2689/61/

הרואה את חברו לאחר שלשים יום מברך 'שהחינו'. לאחר שנים עשר חדש מברך 'מחיה המתים' (ארח חיים, סימן רכה, סעיף א):

כי איתא בדברי רבנו ז"ל בלקוטי תנינא (בסימן עב): שעל־ידי שרואין את עצמו עם הצדיק - על־ידי־זה מקבלין גדלה. ועקר הגדלה היא שפלות וכו', כי על־ידי הראיה מתנוצץ המח. וכפי ההתנוצצות המח - כן מקבלין גדלה. ועל־ידי־זה נמשכין באורי התורה. ועל־ידי־זה נמשך בושה. והבושה היא תשובה. ותשובה היא בחינת שבת, בחינת חיים נצחיים. הינו שנחיה השפלות שיש בכל אחד מישראל וכו', שזה עקר תחית המתים, שהשפלות של כל אחד יהיה נחיה וכו', עין שם כל זה היטב:

נמצא, שעל־ידי מה שרואין את עצמו עם הצדיק - על־ידי־זה נעשה בחינת תחית המתים כנ"ל, וכמבאר היטב במאמר הנ"ל עין שם. ואף־על־פי שהעקר הוא הצדיק הדור, בחינת משה, שיש לו זה הכח שעל־ידי ראיתו לבד מתנוצץ המח וכו', עד שיהיו זוכין על־ידי־זה לבחינת תחית המתים כנ"ל, עם כל זה, בכל אחד מישראל יש נקדה טובה שהיא בחינת צדיק, כמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן לד). והנקדה טובה הזאת שהיא בחינת צדיק, הוא בחינת משה, כי משה רבנו הוא כלליות כל ישראל (זהר ויקרא ט.), והוא מתפשט בכל בני ישראל (תקוני זהר, סט, קיב.), וכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק בחינת משה, וכמובן גם כן במאמר הנ"ל ובמקום אחר (בסימן כו בלקוטי תנינא), שמשה רבנו מתלבש בכל אחד מישראל.

ועל־כן גדול השלום ואהבה שבין ישראל, כמו שכתוב (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך" ואמר רבי עקיבא 'זה כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים ל:). כי על־ידי האהבה שבין אחד לחברו - על־ידי־זה נכללין זה בזה, ומאירין זה בזה, ומקבלין דין מן דין. כי עקר האהבה היא, שיהיו רואין זה את זה, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן קפג) על מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין לו:): 'סנהדרין היתה כחצי גרן עגלה כדי שיהיו רואין זה את זה'. שעקר האהבה שיהיו רואין זה את זה - שלא יוכלו כל אחד לסבל כלל שלא יראה את חברו וכו', עין שם. כי כשרואין זה את זה - אזי מקבלין דין מן דין, ומתנוצץ המח של כל אחד על־ידי חברו. כי בכל אחד יש נקדה טובה שהיא בחינת צדיק, בחינת משה לגבי חברו, ועל־כן על־ידי ההסתכלות מתנוצץ המח, כנ"ל. ועל־כן עקר החיות על־ידי השלום והאהבה שבין ישראל, שהוא בחינת רואין זה את זה, כי עקר החיות היא מהמח והשכל, בבחינת "החכמה תחיה" וכו' (קהלת ז, יב), ועקר התנוצצות המח הוא על־ידי שרואין זה את זה כנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לבחינת חיים נצחיים, בחינת תחית המתים, כנ"ל.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כג.): 'או חברותא או מיתותא'. כי עקר החיות הוא על־ידי אהבת החברים. שעל־ידי־זה מאירין זה בזה ומתנוצץ המח, שזה עקר החיות בחינת תחית המתים, כי עקר החיות הוא אהבה ושלום. וזהו 'או חברותא או מיתותא', כי כשאין אהבה ויש פרוד - אי אפשר לקבל חיות והוא בחינת מיתה, בחינת (רות א, יז): "כי המות יפריד", כי הפרוד שבין איש לרעהו - זה בחינת מיתה וכנ"ל, וזה בחינת (שיר השירים ח, ו): "כי עזה כמות אהבה" כי האהבה עזה כל כך, עד שניחא למות, חס ושלום, בשביל האהבה, כמו שפרש רש"י שם, לענין אהבת השם, על פסוק הנ"ל, שהאהבה עזה - עד שמניחין עצמן למות עבורו, עין שם. וזהו גם כן לענין אהבה שבין אדם לחברו, שהאהבה קשה ועזה כל כך, עד שניחא יותר למות משתתקלקל האהבה, חס ושלום, בחינת "כי עזה כמות אהבה", בחינת 'או חברותא' וכו'. כי עקר החיות הוא מאהבה והשלום כנ"ל, כי על־ידי האהבה שרואין זה את זה, כי זה עקר האהבה כנ"ל, ועל־ידי שרואין זה את זה וכל אחד יש בו בחינת צדיק, על־כן על־ידי הראיה שרואין זה את זה מתנוצץ המח, ומשם עקר החיים בחינת חיים נצחיים בחינת תחית המתים, כנ"ל.

וזה בחינת מה שמברכין 'מחיה מתים' כשרואה את חברו לאחר שנים עשר חדש, ודיקא כשרואה אותו ושמח בראיתו, כמבאר בשלחן ערוך (ארח חיים סימן רכה סעיף א), כי חברים האוהבים זה את זה בודאי הם קרובים וסמוכים בשרשם, ועל־כן הם צריכים זה לזה שיאיר כל אחד בחברו, וכשאחד מסתכל בחברו - על־ידי־זה מתנוצץ המח, ועל־ידי־זה נמשך תחית המתים, כנ"ל.

ועל־כן הם מברכין מחיה המתים כשרואין זה את זה, כי על־ידי הראיה שרואין את עצמם עם הצדיק - על־ידי־זה נעשה תחית המתים כנ"ל. ובכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק כנ"ל, ודיקא כשרואה אותו לאחר שנים עשר חדש, כי שנים עשר שבטי יה הם כנגד שנים עשר חדשי השנה (ארח חיים סימן תיז), והם מחיין את כל השנה. ועקר החיות על־ידי שישראל שהם שנים עשר שבטים נכללין זה בזה, על־ידי־זה נמשך חיות לשנים עשר חדשי השנה. ועל־כן כשאינו רואה את חברו עד לאחר שנים עשר חדש, צריך לברך 'מחיה המתים', כי צריכין עכשו להמשיך חיות חדש בחינת תחית המתים, מאחר שלא ראו זה את זה שנים עשר חדש. כי על כל פנים הם צריכים לראות זה את זה פעם אחת בשנה כדי שיהיו נכללין זה בזה, ויהיה נמשך חיות לכל השנה שמקבלת החיות משנים עשר שבטים, על־ידי שנכללין זה בזה, כנ"ל.

וזה בחינת 'בר בי רב דחד יומא' (תלמיד שמגיע לבית המדרש ליום אחד) שדרש לו התנא פסוק (ישעיה נח, ב): "ואותי יום יום ידרושון" - שיום אחד בשנה חשוב שנה (חגיגה ה:), כי צריכין לראות את הרב על כל פנים פעם אחת בשנה, כדי לקבל חיות על־ידי־זה לכל השנה, כנ"ל. וכן חברים האוהבים זה את זה והם צריכים להאיר זה בזה כנ"ל כי הם משרש אחד וכו' כנ"ל, הם צריכים גם כן לראות זה את זה על כל פנים פעם אחת בשנה כנ"ל. ועל־כן כשאינו רואה את חברו עד לאחר שנים עשר חדש מברך 'מחיה המתים', כי זה בחינת תחית המתים ממש, כי עקר החיות על־ידי הראיה שרואין זה את זה, שעל־ידי־זה נמשך בחינת תחית המתים, כנ"ל:

וזה בחינת מה שאמר יעקב ליוסף (בראשית מו, ל): "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך" וכו'. כי יעקב זה בחינת כלליות ישראל, כי כל ישראל נקראים על שם יעקב - שנקרא שמו ישראל, כי יעקב הוא כלליות כל נפשות בית ישראל, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן ט). ויוסף הוא בחינת צדיק הדור, כמובא (סימן סז תנינא). ועל־כן בעת שרואין את עצמם כלל ישראל עם הצדיק האמת שהוא בחינת יוסף, אזי הוא בחינת (בראשית מו, ל): "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך", ופרש רש"י 'סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, עכשו לא אמות רק פעם אחת', הינו כנ"ל כי על־ידי שישראל רואין את עצמן עם הצדיק שהוא בחינת יוסף, על־ידי־זה זוכין לחיים נצחיים בחינת תחית המתים, ועל־כן אזי בטוחים בודאי שלא ימותו רק פעם אחת, כי בעולם הבא יזכו לחיים נצחיים ויחיו בתחית המתים, כי על־ידי ראית הצדיק זוכין לתחית המתים, בחינת חיים נצחיים כנ"ל, בחינת "ותחי רוח יעקב" כשנתבשר לו בשורת יוסף. כי עקר חיות ישראל על־ידי הצדיק האמת בחינת יוסף, כי על־ידי שרואין את עצמם עמו על־ידי־זה נעשה תחית המתים, בחינת חיים נצחיים, כנ"ל: