# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2689/64/4/

נמצא, שעקר החיות על־ידי אחדות, על־ידי שנכללים כל השנויים במקור האחדות. והעקר תלוי בהאדם שהוא עקר הבריאה ובו תלוי הכל, כידוע. ועל־כן "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה", כדי לכלל באחדות ושלום שהוא עקר החיות והקיום והתקון של כל הבריאה, על־ידי שבני אדם שמשנים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום.

ועקר האהבה הוא לאהב את ישראל המקימים את התורה, כי מי שהוא רשע גמור בתכלית, ואין בו שום טוב - בודאי מצוה לשנא אותו בתכלית השנאה, כמו שכתוב (תהלים קלט, כב): "תכלית שנאה שנאתים". רק עקר מצות 'ואהבת לרעך כמוך' הוא לרעך במצוות. דהינו שצריכין לחפש ולבקש ולמצא בכל אחד ואחד מישראל איזה זכות וטוב כדי לאהב אותו כנפשו. כי כל אחד מישראל, אפלו פושעי ישראל, אי אפשר שאין בו איזה צד טוב וזכות, וכמבאר על פסוק "ועוד מעט ואין רשע" וכו' עין שם (בסימן רפב בלקוטי א). כי עקר האהבה היא כדי לקשר עצמו עם הטוב שבכל ישראל, ולכלל עמהם יחד באהבה ואחדות, כדי לבטל כל השנויים, ולכלל באחד הפשוט יתברך, שמשם כל החיות והקיום והתקון של כל העולמות כנ"ל.

כי על־ידי קיום התורה והמצוות, נתקשרין ונכללין כל שנוי הדעות יחד. למשל דעה של זה נוטה לחסד תמיד, ודעה של זה נוטה לגבורה, ועל־כן הם משנים בדעותיהם ויש ביניהם מחלקת. אבל כשמבטלין שניהם רצונם מפני רצון השם יתברך, וזה אין משמש במדת חסדו כי אם בשביל רצון השם יתברך, דהינו לעשות טוב וחסד עם אוהבי ה'. ולהפך, כשרוצה על־ידי מדת החסד שיש לו, להיטיב עם שונאי ה', חס ושלום, או שמגיע לו איזה תאוה ואהבה רעה שנמשכת ממדת החסד שהיא בחינת אהבה, אזי משבר תאותו ואהבתו, ואינו עושה עם מדת חסדו שום דבר שהוא כנגד רצון השם יתברך, רק מה שהוא רצונו יתברך באמת. ואזי נכלל עם מדת חסדו ברצון העליון בהשם יתברך. וכן חברו שיש לו מדת גבורה, כשאינו משתמש עם גבורתו כי אם בשביל השם יתברך להתגבר על יצרו ולנקם בשונאי ה' וכו', ומה שהוא נגד רצון השם יתברך מבטל טבעו ורצונו כנ"ל, אזי הוא נכלל עם מדת גבורתו בהשם יתברך, ואזי אלו שני בני אדם, אף־על־פי שהם נדמים כשני הפכים בדעותיהם, אף־על־פי־כן בשרש רצונם שניהם כאחד. כי שניהם, רצונם לעשות רק רצון קונם, זה בחסד, וזה בגבורה, ועל־כן באמת נכללים שניהם במקור האחדות שהוא האחד הפשוט יתברך.

וכן כלל ישראל, כל אחד ואחד על־ידי מעט הטוב שבו, הוא נכלל באחדות עם כלל ישראל, ובבחינה זו צריכין לאהב כל אחד מישראל כנפשו, דהינו למצא בו מעט טוב לדון הכל לכף זכות. שעל־ידי־זה נכנסין כלם באמת לכף זכות, כמבאר בסימן הנ"ל. ועל־ידי־זה יאהב כל אחד כנפשו כנ"ל, ואז יהיה נכלל עם כלם יחד באחד הפשוט על־ידי הטוב, שהוא קיום התורה שיש בכל אחד. ועל־ידי־זה נכללים כל השנויים שבעולם באחדות, כי הכל תלוי באחד כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר המשכת החיות ממקור החיות שהוא האחד הפשוט יתברך כנ"ל.

וזה בחינת גדל מעלת השלום ועצם אסור המחלקת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יא, ז): 'שנוי המחלקת וגדול השלום', כי עקר החיות וקיום כל העולמות על־ידי האחדות והשלום כנ"ל. ועל־כן כשמתקבצין יחד שני ישראלים האוהבים זה את זה ושמחים בראיתם זה את זה - מברכין 'שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה', כי עקר החיות והקיום הוא על־ידי האהבה והשמחה שיש בין בני ישראל האוהבים זה את זה, כנ"ל: