# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2689/64/6/

ובשביל זה אין מברכין 'שהחינו' בין־המצרים (ארח חיים, סימן תקנא, סעיף יז). כי אז נחרב הבית־המקדש, ועקר תקון כלליות השנויים שיהיו נכללין באחדות, היה בבית־המקדש בבית קדשי קדשים ששם האבן שתיה, שמשם נמשכין גידין וצנורות לכל המקומות שבעולם, שכל מקום משנה מחברו כפי הגיד והצנור שלו. ועל־כן זה המקום מסגל לגדל פלפלין וזה פרות אחרים וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא, קדושים י) על פסוק (קהלת ב, ה): "ונטעתי בהם עץ כל פרי". אבל במקום האבן שתיה, שם נכללין כל הגידין והצנורות והשנויים באחדות אחד.

ושם במקום האבן שתיה נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים שהוא יום אחד בשנה שכלול מכל השנה, כמו שכתוב (תהלים קלט, טז): "ימים יצרו ולו אחד בהם" - 'זה יום הכפורים' (תנא דבי אליהו רבה פרק א). כי יום הכפורים כלול מכל ימי השנה, כמו שכתב רבנו ז"ל בהתורה הנ"ל. והוא כולל ומחבר כל ימי השנה שכולל כל שנויי הזמן, ומחבר אותם וכוללם יחד באחד במקום האבן שתיה, שכולל כל שנויי המקומות ביחד. וכל זה נעשה על־ידי הכהן הגדול שהוא המבחר מכל ישראל, שמדתו שלום ואחדות, בחינת אהרן שהיה הכהן הגדול הראשון שהיה אוהב שלום ורודף שלום (אבות א, יב). וכמו שכתוב בכהנה (במדבר כה, יב): "הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" וכו'.

ועל־כן על־ידי הכהן הגדול ביום הכפורים, נכללין בו כל בית ישראל באהבה ושלום. כי ביום הכפורים כל ישראל מרצין ומפיסין זה את זה, והם כלם באהבה ואחדות אחד, ואז נכללין כל השנויים שבאדם וזמן ומקום - נכללים יחד על־ידי הכהן הגדול שכולל כל בני אדם, כי הוא כלול מכל ישראל שנכנס ביום הכפורים, שהוא יום שכלול מכל הימים, לפני ולפנים למקום האבן שתיה, שהוא מקום שכלול מכל המקומות שבעולם, ואז נכללים כל השנויים יחד ברצון אחד. והכל על־ידי התענית הקדושה של יום הכפורים שעליו נאמר: "בעצם היום הזה" וכו', לאכללא כלא גופא ונפשא וכו'. ויהא רעותא דילהון בקדשא בריך הוא וכו' כמבאר בהתורה הנ"ל. וכל זה זכינו בשלמות בזמן שבית־המקדש היה קים.

אבל מיום שחרב בית מקדשנו, ואין לנו כהן שיכפר בעדנו, אי אפשר לקבל השלום בשלמות. ובאמת כל חרבן בית־המקדש היה על־ידי פגם השלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא ט:): שעקר חרבן בית־המקדש היה על־ידי שנאת חנם בבית שני, ועל־ידי חלקת מלכות בית דוד בבית ראשון, ואז היה גם חטא עבודה־זרה וכו'. וגם עתה עקר עכוב ביאת משיח ובנין בית־המקדש, הוא מחמת מחלקת שנתרבה בעוונותינו הרבים, כמבאר במקום אחר. על־כן עתה אין די בתענית יום־כפור לבד לכלל כל הרצונות בהשם יתברך ולבטל המחלקת וכו' כנ"ל, מחמת שנחרב הבית־המקדש שמשם עקר השלום והאחדות, כנ"ל.

ועל־כן גזרו עלינו חכמינו ז"ל להתענות ארבעה צומות בשביל חרבן בית־המקדש (אורח חיים סימן תקמט), כי 'כשאין שלום - צום', וכנ"ל בהתורה הנ"ל. כי עכשו צריכין עוד כמה תעניות חוץ מיום הכפורים, וכלי האי ואולי שנזכה לשלום וכנ"ל. וכן כל אחד ואחד כפי חטאיו ועוונותיו שנמשך אחר רצון גופו ותאוותיו הרעות, שעל־ידי־זה הפריד הגוף מהנשמה, והגביר השנויים מאד ופגם בשלום, כי את זה לעמת זה. כמו שהצדיק על־ידי שמשבר רצון גופו לגבי הנשמה גורם שלום וכו' כנ"ל, כן להפך, כשחס ושלום עושה רצון גופו פוגם בשלום וכנ"ל. ועל־כן כשרוצה לשוב להשם יתברך - גוזרים עליו כמה וכמה תעניות כל אחד כפי חטאו, כי 'כשאין שלום - צום', וכנ"ל בהתורה הנ"ל. ועל־כן בין־המצרים אין מברכין 'שהחינו' - שהיא בחינת ברכת שלום שמשם עקר החיות, כי בין־המצרים קשה להמשיך שלום מחמת שאז נחרב מקדשנו, שמשם עקר השלום בין כל השנויים שבעולם, כנ"ל. על־כן נוהגין שאין מברכין 'שהחינו' עד אחר תשעה באב שזוכין על־ידי התענית להמתיק השנויים והמחלקת וממשיך שלום. השם יתברך ינחמנו מהרה ויבנה בית מקדשנו ויעלנו בשמחה לארצנו, ויקים (זכריה ח, יט): "צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה" במהרה בימינו, אמן: