# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/977/64/17/

על־פי התורה הנ"ל מבאר ענין סעדה וברכת 'המוציא' שחשובה מכל הברכות וקודמת לכלן. ופוטרת כל הדברים הבאים בתוך הסעדה מחמת הסעדה, כמבאר בשלחן ערוך (ארח חיים סימן קעז). כי עקר קדשת האכילה נמשך מארץ־ישראל, שמשם עקר השפע של המזון והאכילה, כידוע, שכל הפרנסה וכל ההשפעות נמשכין רק מארץ־ישראל, כי כל הארצות - מתמצית ארץ־ישראל הן שותין (תענית י:). ומשם עקר קדשת הלחם, כי כל המצוות הנוהגות בלחם כגון תרומות ומעשרות וחלה וכו', כלם הם מצוות התלויות בארץ. וכל קדשת ארץ־ישראל שמקדשת מכל הארצות, העקר הוא בענין קדשת האכילה, כי שאר כל המצוות נוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ, רק מצוות התלויות בארץ אין נוהגין אלא בארץ־ישראל. ומצוות התלויות בארץ הם קדשת האכילה, דהינו תרומות ומעשרות וכו'. ועל־כן עקר כל הברכות שצריכין לברך על כל דבר תחלה וסוף, שעל־ידי־זה מקדשין את המאכל שאוכלין שיהיה נזון מסטרא דקדשה, עקר הקדשה שנמשכת על־ידי הברכה הוא מארץ־ישראל, שעל־ידי הברכה נתקדש המאכל בקדשת ארץ־ישראל, שמשם עקר הקדשה ועקר השפע כנ"ל. כי כל ברכת הנהנין למדו רבותינו ז"ל מברכת המזון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לה.): 'השתא לאחריו מברך, לפניו לא כל שכן'. ועקר ברכת המזון הוא לברך השם יתברך על שנתן לנו ארץ־ישראל, כמו שכתוב (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". והדבר תמוה לכאורה מאד, מה ענין ארץ־ישראל לברכת המאכל שאכל, כי לפי השכל הפשוט עקר הברכה הוא לברך את ה' על המזון שנתן לנו, והיה ראוי לכתב: 'ואכלת ושבעת וברכת וכו' על המאכל והמזון שנתן לך'. ומה ענין 'וברכת את ה' אלהיך על הארץ', ל'ואכלת ושבעת'? אך על־פי הנ"ל מבאר היטב, כי באמת עקר המזון והמאכל נמשך רק מארץ־ישראל, ומשם עקר קדשת האכילה הנמשכת על־ידי הברכה, כי עקר הקדשה בארץ־ישראל וכנ"ל. ועל־כן כשאוכלין שצריכין לברך את ה' כדי להמשיך קדשה על המזון שאכל, כדי שהחיות הנמשך על־ידי המאכל יהיה נמשך מסטרא דקדשה, על־כן צריכין לברך את השם יתברך על ארץ־ישראל דיקא, על שנתן לנו ארץ חמדה ורחבה, ועל־ידי־זה דיקא ממשיכין קדשת האכילה, כי עקר הקדשה נמשך משם כנ"ל.

ומברכת המזון למדו רבותינו ז"ל כל הברכות כנ"ל, כי כל הברכות נמשכין מארץ־ישראל ששם עקר הברכה והקדשה כנ"ל, כי עקר הברכה שמברכין על כל דבר הוא, לגלות שהשם יתברך ברא את הדבר, כמו שאנו מברכין 'המוציא לחם מן הארץ', 'שהכל נהיה בדברו', 'בורא פרי העץ' וכו', ועל־ידי שמגלין שהשם יתברך ברא את הדבר הזה, על־ידי־זה נתגלה קדשת ארץ־ישראל, כי עקר קדשת ארץ־ישראל נמשך מזה, על־ידי שיודעים ומאמינים שהשם יתברך ברא העולם ומלואו, שזהו בחינת (תהלים קיא, ו): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". כמו שפרש רש"י על פסוק 'בראשית', ומובא בדברי רבנו ז"ל (סימן מד, תנינא סימן עח), שעקר קדשת ארץ־ישראל, על־ידי שיודעין שהשם יתברך ברא העולם ומלואה, כמו שפרש רש"י שם: 'הוא בראה, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'. ועל־כן על־ידי הברכה שמברכין על כל דבר, שעל־ידי־זה מגלין שהשם יתברך ברא את הדבר הזה, על־ידי־זה מגלין בחינת קדשת ארץ־ישראל שעקר קדשתה על־ידי־זה כנ"ל.

נמצא, שעקר הקדשה שממשיכין על כל דבר מאכל על־ידי הברכה, הוא בחינת קדשת ארץ־ישראל, שמשם עקר הקדשה והברכה כנ"ל. ועל־כן העקר הוא ברכת הלחם שהוא ברכת 'המוציא' שחשובה מהכל. וגם צריכין לברך עליו ברכת המזון, כי הלחם מחמשת המינין שנשתבחה בהם ארץ־ישראל, שמשם עקר הברכה כנ"ל: