# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/977/64/6/

ואחר־כך אומרים 'זכרונות' שהוא גם כן בחינת ארץ־ישראל, בחינת (ויקרא כו, מב): "והארץ אזכר". ובשביל זה נקרא ראש השנה 'יום הזכרון', כמו שאנו אומרים בכל תפלתנו בראש השנה: 'את יום הזכרון הזה'. כי ראש השנה הוא לגלות קדשת ארץ־ישראל שהוא בחינת זכרון, בחינת 'והארץ אזכר' כנ"ל. כי זכרון הוא בחינת שם, כמו שכתוב (שמות ג, טו): "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". וכתיב (תהלים קלה, יג): "ה' שמך לעולם ה' זכרך לדר ודר". וכתיב (ישעיה כו, ח): "לשמך ולזכרך תאות נפש". נמצא, שזכרון הוא בחינת שם, כי השם של כל נברא הוא זכרו, כי על־ידי השם יכולין להזכיר את הדבר להודיע לחברו, וכן נחקק זכרו בלב, כי השם של כל דבר כולל כל מהות הדבר בצלמו ותמונתו כמו שהוא. למשל: כשאחד רוצה להודיע לחברו שיש לו שלחן או מנורה, אין צריך לציר לו שיש לו דבר בארבעה רגלים ולבזבזין וטבלא עליו וכו', רק שמזכיר לו שם שלחן לבד - הוא מבין מהות הדבר. וכן בכל דבר שבעולם. וכן כשמזכירין שם 'שור' - יודעין תכף כל ציור הבהמה שחברו מודיע לו, דהינו מין שור שידוע תמונתו, ואין צריכין לציר לו עוד תמונתו. וכן כשמזכירין שם ראובן או שמעון מעיר פלוני, בזה כלול כל תמונת האדם הזה וכל ענינו אם הוא עשיר או עני צדיק או רשע, וכיוצא. כי בהשם של כל הנבראים והנוצרים והנעשים, כלול כל ענינם ומהותם בצלמם ודמותם, והוא עקר הזכר של כל נברא, כי אין מזכירין אלא שמו. וזה (משלי י, ז): "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב", הינו כי 'ושם רשעים ירקב' הוא ההפך מן 'זכר צדיק לברכה', כי הזכר הוא השם כנ"ל. וכן אצל השם יתברך כביכול שמו יתברך הוא זכרו. ואין אנו יכולין להזכירו כי אם בשמו יתברך, כי השם יתברך 'לית מחשבה תפיסה בה כלל' (תקוני זהר יז.), ואין אנו יכולין ואין אנו רשאין לדבר ממנו יתברך, כי אם על־ידי שמותיו הקדושים שנתן לנו רשות להזכירו בשמותיו הקדושים, וכשאנו מזכירין שמו אנו מכונין עליו בעצמו יתברך שהוא המנהיג והמושל בכל, אשר הוא ברחמיו קרא לעצמו זה השם. וכמו שכתוב: "לבד בך נזכיר שמך" (ישעיה כו, יג). ועין מזה בהלכות ברכת השחר בכרך הראשון הנדפס כבר (הלכה ג אותיות לב־לז). ועין בלקוטי חלק א סימן נו. ועין עוד בשיחות הר"ן (שיחה צה) מענין גדלת מעלת השם של כל אדם.

ועקר זכרון שמו יתברך הוא בארץ־ישראל, שקדשתה נמשכת מבית־המקדש, ששם עקר זכרון שמו המיחד, כי אין רשאין להזכיר שם המפרש כי אם בבית־המקדש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא סט:). וכמו שכתוב (שמות כ, כא): "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". וכפי שפרש רש"י שם, דהינו בבית־המקדש, וזה שכתוב (תהלים עו, ב): "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו ויהי בשלם סוכו". כי ידיעת אלהותו וממשלתו והגדלת שמו יתברך הוא רק בירושלים ששם הבית־המקדש ששם מזכירין שם המפרש כנ"ל. וזה ידוע (עין זהר וירא קח:; בא לג.), שקדשת הבית־המקדש נמשכת בכל גבולי ארץ־ישראל, שעד שם גבול הקדשה. ומגבולי ארץ־ישראל ואילך, הוא אחיזת הסטרא אחרא שנאחזים בשבעים שרים המושלים בחוץ־לארץ, שהם עומדים סביב ארץ־ישראל - מגבולי ארץ־ישראל ולחוץ, ועל־כן עקר בחינת שם ה', שהוא בחינת זכרון הוא בארץ־ישראל.

וזה שכתוב באברהם כשנכנס לארץ־ישראל (בראשית יג, ד): "ויקרא שם אברם בשם ה'". וכן בפרשה הקודמת כתיב (שם כו, כה): "ויבן שם מזבח ויקרא בשם השם". כי עקר שם ה' משיגין בארץ־ישראל. ועל־כן על־ידי שזכה אברהם לארץ־ישראל, על־ידי־זה זכה שנגדל שמו ונתוסף לו ה' על שמו. וכמו שכתוב (שם יב, א־ב): "לך לך מארצך וכו' אל הארץ וכו'; ואברככה ואגדלה שמך". ועל־כן בעת שהשם יתברך הגדיל שמו וקרא שמו אברהם, אז הבטיח לו ביותר על ירשת ארץ־ישראל, כמבאר בפרשה שם (שם יז, ז־ח): "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם וכו'. והקמתי את בריתי וכו'. ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגריך את ארץ כנען" וכו'. כי הא בהא תליא. כי עקר הגדלת השם הוא בארץ־ישראל, כי 'קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד' (זהר אחרי עג.) ושמו משתף בשמנו (ירושלמי תענית ב, ו; ועין לקוטי מוהר"ן תנינא סימן סו סז). ועל־כן בארץ־ישראל ששם עקר הגדלת שמו יתברך, על־כן נגדל שם שם אברהם. וזהו: ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו וכו', וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו' (נחמיה ט, ז־ח). כי הגדלת השם וארץ־ישראל הם בחינה אחת כנ"ל. כי השם הוא בחינת מלכות, כידוע (שער מאמרי רשב"י, ספרא דצניעותא א), וכמו שכתוב (שמואל־ב ח, יג): "ויעש דוד שם" (כמובא בסימן ד), ומלכות הוא בחינת ארץ, כידוע, הינו בחינת ארץ־ישראל כנ"ל.

כי כמו שהארץ היא תכלית הגשמיות של כל העולמות, כמו כן בחינת שמו יתברך הוא בחינת תכלית הגשמיות נגד גדלת רוממותו יתברך, כי 'לית מחשבה תפיסא ביה כלל'. והוא יתברך למעלה מכל השמות, כמובא (זהר פנחס רכה.). רק מצד רחמנותו להיטיב לנבראיו צמצם עצמו בכמה וכמה צמצומים כדי לגלות אלהותו. וכל הצמצומים הם בחינת שמות, כידוע, שצמצם עצמו, כביכול, עד שנתן רשות לקרותו באלו השמות שהם אחדותו יתברך. כי ה' אחד ושמו אחד, אבל אין אנו יודעין ממנו כלל, כי אם על־ידי שמו. נמצא, שהשם הוא בחינת מדרגה אחרונה, בחינת מלכות, בחינת ארץ, הינו בחינת ארץ־ישראל. ועל־כן 'הדר בארץ־ישראל דומה כמו שיש לו אלוה, אבל הדר בחוץ לארץ' וכו'. כי עקר התגלות אלהותו הוא על־ידי שמו יתברך, שהיא בחינת ארץ־ישראל, כנ"ל.

ועקר הדין והמשפט שדנין את האדם בראש השנה וביום הדין הגדול, העקר הוא שמסתכלין בשמו, ששם חקוקים ונכתבים כל מעשי האדם. ועל־כן שואלין את האדם אחר מיתתו אם זוכר את שמו, כי בהשם של כל האדם נחקק ונכתב כל מעשיו, כי השם הוא הנפש, כמו שכתוב (בראשית ב, יט): "נפש חיה הוא שמו". ושם בהנפש שהוא שמו - שם מגיע כל הפגם או התקון של כל מעשי האדם לטוב או להפך, חס ושלום, כי בהשם של כל אדם נגבל כל חיותו וכל ענינו ומהותו. וכפי מעשיו כן מאיר שמו למעלה. וכן נזכר למעלה לטובה. וכן להפך, חס ושלום.

וזה בחינת מעלת זכרון שמות הצדיקים (ספר המדות, אות צדיק, סעיף יט), כי בהשם הקדוש של כל צדיק וצדיק - בו נכלל כל מהות הצדיק כל צדקתו ותורתו ומעשיו הטובים וכל מעלותיו ומדרגותיו, כי השם הוא נפשו ונשמתו כנ"ל. ועל־כן על־ידי שמזכירין שם הצדיק אנו ממשיכין עלינו קדשתו וזכותו, ועל־ידי־זה נזכה גם אנחנו לקדשה וטהרה ולשוב אליו יתברך. למשל כשאנו מזכירין שם התנא רבי שמעון בן יוחאי - בזה השם כלול כל מעשי זה התנא שהיה שלש עשרה שנים במערה וחבר ספר הזהר. וכל המעשיות הנזכרים ממנו, כלם כלולים בזה השם הקדוש רבי שמעון בן יוחאי. וכן בשארי שמות הצדיקים.

ובראש־השנה נפתח ספר הזכרונות (ראש השנה טז:), וזכר כל המעשים עולה לפניו אז, כמו שמתפללין (מוסף לראש השנה): 'כי זכר כל המעשים לפניך בא' וכו', ועקר זכר כל המעשים, הוא השם של כל אחד ואחד, שבו נחקק כל מעשיו כנ"ל, וכפי המעשים של כל אחד, שכמו כן יש לו שם כנ"ל, כמו כן נתגדל ונתקדש שמו וזכרו יתברך, כי שמו משתף בשמנו כנ"ל. ועל־כן נקרא ראש השנה יום הזכרון, שהוא בחינת שם כנ"ל. וכל זה הוא בחינת ארץ־ישראל כנ"ל.

[ועוד לאלקי מלין בענין השם, שהוא עקר החבור והקשר בין עליונים לתחתונים. ועל־ידי השם עקר המשכת החיות מחי החיים לכל הנבראים שבעולם. וזה "נפש חיה הוא שמו", כי השם הוא החיות והנפש של כל דבר. וכל העולמות נבראו בשביל האדם, כדי שהוא יקשר אותם להשם יתברך, כידוע. ועל־כן תכף כשנברא אדם, הביא השם יתברך לפניו כל הנבראים לקרא להם שמות, כמבאר שם במקרא (בראשית ב, יט): "ויבא אל האדם וכו', וכל אשר יקרא לו האדם" וכו', כי על־ידי שידע לקרא להם שמות - על־ידי־זה היה מקשר כל הדברים למעלה לשרשן שהוא שמו יתברך, שמשם נמשך החיות לכל הדברים שבעולם על־ידי השם שיש להם, ובו ביום פגם אדם הראשון באכילת עץ הדעת טוב ורע. וזה היום היה ראש השנה כידוע (סנהדרין לא:). ועקר הפגם היה בבחינת השם, כי שם כל הפגמים, כמו שאנו אומרים: 'ותמלא כל השמות שפגמתי בשמך הגדול'. ועל־כן בראש השנה, שאז אנו צריכין לתקן חטא אדם הראשון שחטא אז, על־כן העקר הוא לתקן ולמלאות הפגמים שפגם בשם, שהוא בחינת זכרון כנ"ל. ועל־כן נקרא ראש השנה יום הזכרון, ועקר התקון הוא על־ידי ארץ־ישראל ששם עקר גדלת שמו יתברך כנ"ל.

כי עקר חטא אדם הראשון היה על־ידי אכילה, שאכל מעץ הדעת טוב ורע. ופגם האכילה דסטרא אחרא פוגם בהשם ביותר, כי השם הוא החיות והנפש, בחינת 'נפש חיה הוא שמו'. ועל־ידי האכילה נמשך חיות להאדם כנראה בחוש, כי עקר התקשרות חיות הנפש עם הגוף הוא על־ידי האכילה. וכל זה הוא מחמת בחינת השם, כי כל דבר יש לו שם, ועל־ידי־זה השם הוא מקבל חיות משמו יתברך. ועל־ידי־זה יש לו כח להחיות את האדם ולקשר נפש האדם עם גופו. וכשאוכלין בקדשה - אזי ממשיכין נפש וחיות דקדשה שהוא בחינת שם הקדוש, ואז נגדל שם ה'. וזה בחינת (יואל ב, כו) "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה'" וכו', ולהפך - להפך, על־ידי אכילה דסטרא אחרא, דהינו אכילה של אסור בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע, על־ידי־זה פוגמין בהחיות והנפש שהוא השם שמחיה את האדם על־ידי האכילה וכנ"ל. ועקר תקון האכילה הוא על־ידי ארץ־ישראל, שמשם כל הברכה והשפע, וכל המזון נמשך משם, כידוע (זהר לך לך פד:).

ועל־כן עקר מצות ברכת המזון הוא לברך השם יתברך על ארץ־ישראל שנתן לנו, כמו שכתוב (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ" וכו'. כי על־ידי ארץ־ישראל שהוא בחינת שם ה' - על־ידי־זה נתתקן האכילה בקדשה, וזוכין לקבל נפש וחיות דקדשה על־ידי אכילתו, שהוא בחינת תקון שמו שהוא נפשו כנ"ל. ועל־כן בראש השנה על־ידי שממשיכין אז קדשת ארץ־ישראל כנ"ל, על־ידי־זה מגדילין שם ה' וזכרו לנצח כנ"ל, שעל־ידי־זה מתקנין חטא אדם הראשון שחטא אז באכילת עץ הדעת ופגם בבחינת השם. כי ארץ־ישראל הוא עקר תקון האכילה דקדשה, בחינת הגדלת שמו יתברך כנ"ל.

ועל־כן אומרים בראש השנה ועשרת ימי תשובה יתברך וישתבח וכו' שמא דקדשא בריך הוא לעלא ולעלא וכו'. כי נתגדל ונתקדש שמו 'לעלא ולעלא' שזהו עקר התקון כנ"ל. ועל־כן נקרא 'יום הזכרון', כי השם הוא בחינת זכרון כנ"ל. ועוד יש בענין זה דברים שקשה לבארם בכתב. יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם]: