# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/977/64/7/

וזה בחינת 'שופרות' שאומרים בראש השנה, שהוא גם כן בחינת ארץ־ישראל, כי שופר הוא בחינת קבוץ גליות, בחינת (ישעיה כז, יג): והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם; ועקר קבוץ גליות הוא לארץ־ישראל, כמו שכתוב (דברים ל, ד־ה): "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך וכו', והביאך אל הארץ" וכו'. וכמו שאנו אומרים אחר פסוקי שופרות: 'תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותינו וכו' והביאנו לציון עירך ברנה'. נמצא, שכל ענין שופרות הוא בחינת קבוץ גליות לארץ־ישראל. נמצא, שמלכיות וזכרונות ושופרות כלם הם בחינת ארץ־ישראל, כי כל עבודתנו בראש השנה לגלות קדשת ארץ־ישראל לזכות לשוב לארץ־ישראל וכנ"ל.

ועל־כן כל ענין קדשת ראש השנה הוא מצות תקיעת שופר. ועל שם השופר - נקרא יום הקדוש הזה בתורה, כמו שכתוב (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם". כי שופר הוא בחינת קבוץ גליות לארץ־ישראל, שזה עקר בחינת ראש השנה - לגלות קדשת ארץ־ישראל שמתגלה דיקא על־ידי קבוץ גליות לתוכה, כי עקר קדשת ארץ־ישראל - נמשך על־ידי התורה שממשיכין, כנ"ל בהתורה הנ"ל. והעקר כשזוכין להמשיך התורה ברחמים ותחנונים, ושיקשר את עצמו עם נפשות השומעים, ועם המטה עז לא ישתמש, כי אם להכניע הרע שברעים, ואז יש לכל אחד מהשומעים חלק בהתורה שמגלה, ועל־ידי־זה בעצמו מתקן נפשותם, ואז זוכה לבוא לארץ־ישראל. וזה הענין לא יהיה בשלמות עד שיבוא משיח צדקנו, כמו שכתוב (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גאל ולשבי פשע ביעקב", שמשיח יחזיר כל העולם להשם יתברך על־ידי תורתו, שימשיך בבחינה הנ"ל.

כי משה הוא משיח (זהר בראשית כז.), שיחזר ויתקן מה שטעה בתחלה בהכאת הצור, שעל־ידי־זה לא היה יכל לבוא לארץ־ישראל. ואיתא בזהר בכמה מקומות (שם כה.), שמשה צריך לתקן מה שפגם על־ידי שקרב את הערב רב, שעל זה נאמר לו (שמות לב, ז): "לך רד". ובאמת מבאר למבין בזהר (בראשית כח:) ובכמה מקומות, שכל מה שפגם משה בהכאת הצור - הכל נמשך לו רק על־ידי שקרב את הערב רב. וכל החטאים וכל הצרות שעברו על ישראל - הכל היה על־ידי־זה, על־ידי הערב רב שהחטיאו את ישראל בחטא העגל, שזה גרם חרבן בית־המקדש, וכל הצרות וכל הפקידות שבאין על ישראל, חס ושלום, הכל על־ידי־זה, כידוע, וזה בעצמו גרם שטעה משה בהכאת הצור. נמצא, שפגם שקרב את הערב רב, ופגם הכאת הצור, תלויים זה בזה. וכל זה מבאר על־פי התורה הנ"ל. כי משה רבנו בודאי היתה כונתו לטובה מה שקרב את הערב רב, כי רצה שיתדבקו גרים בשכינה, כפי שפרש רש"י בפסוק (שמות לב, ז): "כי שחת עמך". וכל הפגם שלו היה בבחינה הנ"ל, דהינו פגם הכאת הצור, שהוא מה שהשתמש עם מטה עזו בשביל המשכת התורה, ולא המשיך התורה על־ידי רחמים ותחנונים. ועם מטה עזו לא היה צריך להשתמש רק כדי להכניע הרע שברעים. ואם היה עושה כן - היה עולה בידו מה שרצה לקרב רשעים רחוקים כאלו, דהינו נשמת הערב רב.

כי באמת מובן בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (לקוטי מוהר"ן חלק א סימן נט), שמי שרוצה לקרב רשעים ומרחקים לעבודתו יתברך יש עליו סכנות גדולות מאד בלי שעור, וצריך לזה כמה תחבולות בלי שעור, עד שיזכה לפעל פעלתו בשלמות. ועל־כן אפלו משה רבנו אדון כל הנביאים שנתן לנו את התורה וקרבנו לעבודתו יתברך, ורק הוא פתח לנו אור הדעת לידע כי 'ה' הוא האלהים', וכל אשר עשה עמנו וכו' וכו', אף־על־פי־כן בענין התקרבות הערב רב - לא עלתה בידו, עד שגרמו חטא העגל ושבירת הלוחות וכו'. ועקר הטעות היתה בבחינה הנ"ל. כי צריכין להמשיך תורה ברחמים ותחנונים דיקא, ועם כח מטה עזו שיש לו ממעשים טובים שלו לא ישתמש, כי אם כדי להכניע הרע שברעים, ובשעת תפלתו כשמתפלל ברחמים ותחנונים, הוא צריך לקשר עצמו עם נפשות השומעים וכו' כנ"ל, ואז נתתקן הכל בשלמות וזוכה לבוא לארץ־ישראל כנ"ל. כי על־ידי שלא השתמש עם מטה עזו בשביל המשכת התורה, על־ידי־זה היה לו כח עם מטה עזו להכניע הרע שבעדה, ולא די שהכניע הרע שלהם, אף גם הוסיף לתקן אלו הנפשות בתקון נפלא ונורא, על־ידי שהתקשר עמהם בשעת התפלה, שעל־ידי־זה יש לכל אחד ואחד חלק בהתורה כמו שמבאר שם, שעל־ידי־זה הם מתתקנים ביותר. ואז חוזרים בתשובה כלם וזוכה לבוא עמהם לארץ־ישראל ששם עקר עבודת השם יתברך, ושם צריכין להתקבץ כל הרחוקים והנדחים, בבחינת 'אם יהיה נדחך וכו' והביאך אל הארץ' וכו' כנ"ל.

ואז כשממשיך התורה ברחמים ותחנונים בהתקשרות נפשות השומעים, ועומד כרש וכאביון לפני השם יתברך, אם יתן השם יתברך - יתן, ואם לאו - לאו, ואינו לוקח התורה בכח ובאנס, אזי על־ידי אלו הרחמים והתחנונים - הוא יכול לקרב גם את המרחקים ביותר, שהם בחינת נשמת ערב רב, שגם הם צריכין תקון, כי לא ידח ממנו נדח, וסוף כל סוף בודאי יתתקנו כלם. אבל אי אפשר לקרבם ולהכניסם לתוך התורה בכח ובאנס - כי אם ברחמים ותחנונים. כי יש רשעים שהם משקעים בתאוותם ובמחשבותם הרעות כל כך, והם רחוקים כל כך, עד שאי אפשר בשום שכל ובשום כח לקרבם להשם יתברך, ואי אפשר לקרבם - כי אם על־ידי רחמים ותחנונים, שהוא בחינת אריכת אפים, כי השם יתברך מאריך אף לרשעים כדי שישובו. וצריך הצדיק שיאחז גם כן בבחינה זו של אריכת אפים. ובבחינה זו של אריכת אפים של הצדיק, כלול מה שצריך הצדיק שלא יהיה דוחק את השעה בשום דבר, רק יאריך אפו על כל דבר, וימתין הרבה לרחמיו המרבים בלי שעור.

כי אף־על־פי שכונת הצדיק בודאי לטובה - שרוצה רק למלאות רצון השם יתברך, ומחמת זה הוא בהול מאד בהדבר שחפץ, מחמת שיודע שהוא רצונו יתברך, אף־על־פי־כן אסור לדחק את השעה, כי צריכין להיות בקי בענין זה מאד, שזהו בחינת בקי ברצוא ושוב. כי צריכין לרוץ מאד מאד לעשות רצונו יתברך, אבל אף־על־פי־כן צריך שיהיה לו אריכת אפים לבלי לדחק את השעה רק ימתין לישועת ה'. ובפרט בענין התקרבות רחוקים כאלו, שהשם יתברך בעצמו כביכול צריך לחשב מחשבות ותחבולות איך לקרבם, כמו שכתוב (שמואל־ב יד, יד): "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". ומאחר שהשם יתברך צריך לחשב מחשבות על זה, בודאי אין הדבר בא בנקל. וכל ענין השגיאות של משה רבנו במה שקרב הערב רב ובהכאת הצור, הכל היה בזה.

כי מחמת שכל ימיו היה משתוקק מאד רק למלאות רצון השם יתברך, והשליך נפשו מנגד, ומסר נפשו רק בשביל נפשות ישראל, והיה חפץ מאד לקרב כל העולם להשם יתברך, וכמו שאיתא ברעיא מהימנא (כי תצא רעו:): 'ובגין דכל יומך' וכו', עין שם. מבאר שם, שמשה כל ימיו היה חושב, שאם היה אפשר לו להשיב כל העולם להשם יתברך, היה משתדל בכל כחו להשיבם. ומחמת זה, רצה לעשות הדבר בחפזון גדול, וקבל את הערב רב בשעת חפזון, בעת שיצאו ישראל ממצרים בחפזון.

ובאמת לקרב רשעים כאלו, דהינו בחינת ערב רב צריכין מתינות גדול כנ"ל. וזה גרם שטעה בהכאת הצור כנ"ל, כי הכל אחד כנ"ל. כי אי אפשר לקרב רחוקים כאלו, כי אם כשיש לו בחינת אריכת אפים שהוא בחינה הנ"ל, דהינו שלא ידחק את השעה בשום דבר, ויתפלל קדם הדרוש ברחמים ותחנונים בהתקשרות נפשות השומעים. ואז יש כח למטה עזו להכניע הרע שברעים, מאחר שלא השתמש עמו בשביל המשכת התורה כנ"ל. ואזי אף־על־פי שנמצאים רשעים רחוקים כל כך, שאי אפשר להכניע הרע שבהם עם מטה עזו, אף־על־פי־כן - יכול לקרבם על־ידי רבוי הרחמים והתחנונים שהרבה לפני השם יתברך, כי יכול לעורר רחמים כאלו - עד שימשכו רחמים וחסדים גם על רחוקים כאלו - לקרבם להשם יתברך, ואם אף־על־פי־כן אי אפשר לפעל עתה לקרבם, ההכרח להמתין עוד, אולי יוכל לפעל בקשתו בפעם אחרת כשיחזר להמשיך תורה בדרך הנ"ל. ואם גם אז לא יפעל - ימתין עוד. ואזי בדרך זה הוא יקרב בכל פעם מעט מעט את הרחוקים ביותר עד שסוף כל סוף יקרב כלם, אבל כשהוא דוחק את השעה אזי הם יכולים להורידו ממדרגתו, חס ושלום.

נמצא, שקבוץ נדחים ואובדים, דהינו לקרב רחוקים הוא כפי התורה שממשיך, דהינו כשממשיך התורה ברחמים ותחנונים, אזי יכול לקרב כל הרחוקים להשם יתברך. ועל־כן קבוץ כל הנדחים הוא לארץ־ישראל כנ"ל, כי עקר קבוצם ותקונם - הוא על־ידי התורה הנ"ל שנמשכת ברחמים ותחנונים, שעל־ידי־זה זוכין לארץ־ישראל כנ"ל, כי עקר התקון הוא בארץ־ישראל ששם עקר העליה של כל הנפשות, כמו שאמר רבנו ז"ל בתחלת התורה הנ"ל: שמי שרוצה להיות איש ישראלי, דהינו שיעלה מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על־ידי ארץ־ישראל.

ועל־כן נתנה התורה בקול שופר. וכן מזכירין בראש השנה בפסוקי שופרות כל ענין מתן תורה, כי קול שופר שהוא בחינת קבוץ הנדחים, דהינו להחזיר כל הרחוקים להשם יתברך, זה זוכין על־ידי התורה שממשיכין כנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לארץ־ישראל ששם עקר הקבוץ והתקון של כל הנדחים והאובדים, בבחינת (ישעיה כז, יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו' והנדחים וכו' והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים" וכנ"ל. נמצא, בראש השנה, 'יום תרועה', אז מגלין קדשת ארץ־ישראל על־ידי השופר שתוקעין שהוא בחינת מתן תורה, דהינו התורה שממשיכין אז ברחמים ותחנונים שמרבין בימים אלו כנ"ל, שעל־ידי המשכת התורה בבחינה זו - על־ידי־זה זוכין לארץ־ישראל כנ"ל, שזהו עקר בחינת ראש השנה, להמשיך קדשת ארץ־ישראל שהיא בחינת מלכות דקדשה שעוסקין לנסרה ולבנותה בראש השנה, וכנ"ל.

כי עקר קדשת ארץ־ישראל נמשך מראש השנה בבחינת: "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" הנאמר בארץ־ישראל. ודרשו רבותינו ז"ל (ראש השנה ח.): 'בראש השנה נדון מה יהא בסופה'; שבראש השנה נמשך עיני השגחתו יתברך על ארץ־ישראל על כל השנה כלה, שזהו עקר קדשת ארץ־ישראל, כי עקר קדשתה על־ידי עיני ה', כמבאר במקום אחר (לקוטי מוהר"ן תנינא סימן ה וסימן מ) וכנ"ל: