# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/61/

ענין ענג שבת - דהינו שחיבים לאכל שלש סעדות בשבת (ארח חיים, סימן רצא, סעיף א).

על־פי מה שכתב אדוננו מורנו ורבנו במאמר 'פתח רבי שמעון' (בסימן ס) עין שם היטב כל המאמר.

כי בשבת זוכין לבחינת התבוננות הזאת, שהיא אוריתא דעתיקא שזוכין על־ידי שבת, בחינת (ישעיה נח, יד): "אז תתענג על ה'" הנאמר בשבת, כמו שכתב רבנו במקום אחר (סימן מט). ועל־כן נקרא התבוננות הזאת - 'אוריתא דעתיקא', הינו שהוא התורה שזוכין על־ידי בחינת עתיק, בחינת אריכות ימים, כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם. ועל־כן זוכין לזה בשבת, כי שבת היא בחינת יראה, בחינת ירא שבת. וזהו 'בראשית־ירא־שבת'. על־ידי בחינת 'ירא־שבת' הנ"ל זוכין לבחינת התורה הנ"ל, שהיא בחינת בראשית. כי בראשית היא בחינת תורה עליונה מאד, בחינת תורת ה', שהיא בחינת התבוננות הנ"ל, כמובא במאמר החותמות (בסימן כב): 'בראשית־ברא - מאמר־וחצי־מאמר', בחינת 'תורת ה' ותורתו', עין שם. ועל־כן על־ידי שבת זוכין לעשירות גדול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח.): 'כל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים', שהוא בחינת נחלת יעקב, שזכה לזה גם כן על־ידי בחינת יראה כמו שמבאר למעלה.

ועקר תלוי בענג שבת דוקא, הינו אכילת שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'כל המענג את השבת' וכו'. 'המענג' דיקא, הינו אכילת שבת. כי אכילת שבת הוא בחינת התעוררות השנה, כי על־ידי אכילת שבת זוכין להפנים, בחינת (קהלת ח, א): "חכמת אדם תאיר פניו", בחינת אנפין נהירין, שזוכין דוקא על־ידי אכילת שבת. הפך אכילת חל, שעל־ידי־זה, אובדין, חס ושלום, הפנים, כמובא במאמר 'שאלו את רבי יוסי בן קיסמא אימתי בן דוד בא' (בסימן נז), עין שם. נמצא, כשזוכין להפנים על־ידי אכילת שבת. נמצא, שהאכילה של שבת הוא בחינת התעוררות השנה, כי החזרת הפנים הוא התעוררות השנה, כמו שמבאר שם.

ועל־כן כשחל ראש־השנה בשבת אין תוקעין בשופר (ארח־חיים, סימן תקפח, סעיף ה), כי שופר הוא בחינת התעוררות השנה, כמו שמבאר שם (סימן ס). וזה בחינת התאדמות פני התוקע (עין פרי־עץ־חיים, שופר פרק א), בחינת החזרת הפנים על־ידי השופר. ועל־ידי־זה נופל יראה כמו שמבאר שם. ובשבת אין צריכים לזה, כי שבת בעצמו הוא בחינת התעוררות השנה על־ידי אכילת שבת, כנ"ל. נמצא, שעל־ידי אכילת שבת זוכין ליראה. כי התגלות היראה על־ידי התעוררות השנה, כמו שמבאר שם.

ועל־כן חיבים לאכל בשבת שלש סעדות, כנגד שלשה קוי היראה שהם שלמות היראה. כי השלש סעדות הם בחינת עתיקא וזעיר־אנפין וחקל תפוחין, כידוע לכל (זהר יתרו פח.). והם בחינת שלשה קוי היראה. כי מורא של הרב שהוא מורא שמים שהוא בחינת חכמה בינה דעת, כמו שמבאר שם, זה בחינת עתיקא שהוא בחינת מחין.

ומורא של התלמיד, שהיא נמשכת בכל חלקי הלמוד, בחינת אוריתא תליתאי (שבת פח.) - זה בחינת זעיר־אנפין שמשם התורה, כמובא בכתבים (עץ־חיים שער הכללים פרק א). ובחינת מורא הבן שהיא נמשכת בהעשירות זה בחינת חקל תפוחין שהוא בחינת מלכות (פרי־עץ־חיים, פרק ח), שמשם העשירות.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל: כל המענג את השבת - הינו אכילת שלש סעדות שהם בחינת ענג שבת, בחינת ע 'דן נ 'הר ג 'ן (זהר בראשית כו.), שהם בחינת שלשה קוי היראה הנ"ל כנ"ל - על־ידי־זה זוכין לנחלת יעקב, נחלה בלי מצרים - הינו עשירות מפלג. שנמשך לתוך בחינת (משלי י, כז): "יראת ה' תוסיף ימים", כמו שמבאר שם, עין שם.

נמצא, שהשלש סעדות הם בחינת התגלות שלמות היראה שהוא בחינת שופר כנ"ל. ועל־כן השלש סעדות מכונים כנגד שלשה אבות, כמו תקיעה, שברים, תרועה - שהם גם כן כנגד השלשה אבות, כי הם בחינה אחת כנ"ל. ועל־כן בשבת אין תוקעין בשופר, כי בחינת תקיעת שופר שהם תקיעה שברים תרועה נעשה על־ידי שלש סעדות, הינו אכילת שבת, בחינת ענג שבת, כנ"ל.

וזה בחינת נשמה יתרה שזוכין בשבת (ביצה טז.), הינו בחינת אריכות הנשימה. שבא על־ידי בחינת יראה, בחינת 'ירא שבת'. ועל־כן בלילי שבת הוא זמן גשמים (תענית כג.), כי הם באים מאריכות הנשימה. וזה שאנו אומרים בנשמת: 'המעורר ישנים והמקיץ נרדמים', ועל־ידי־זה 'המשיח אלמים', כמו שמבאר שם, על־ידי התעוררות השנה. ועל־ידי־זה נעשה בחינת 'להתיר פה אלמים' עין שם. ועל־ידי־זה זוכין ליראה, שעל־ידי־זה בחינת 'נשמת כל חי תברך', בחינת נשמה יתרה, בחינת אריכות הנשימה כנ"ל. ועל־כן זמן הזווג בליל שבת (ארח־חיים סימן רפ, סעיף א), כי כח הדבור בא לכלי הולדה, בחינת 'להתיר פה עקרות', עין שם היטב כל המאמר.