# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/62/

על־פי המאמר 'וביום הבכורים' של 'רבי יהודה הינדואה משתעי' (בלקוטי תנינא סימן ד), עין שם כל המאמר היטב.

והנה על־פי הנאמר שם, מובן היטב טעם אסור ל"ט מלאכות בשבת, כי בשבת הוא התגלות שרש הרצון מצח הרצון שנתגלה בשבת במנחה, שאז היתה הסתלקות משה (זהר יתרו פח:). ומאחר שאז נתגלה הרצון מזה נעשה יראה, וזה בחינת 'ירא שבת', כי בשבת נעשה יראה על־ידי התגלות הרצון כנ"ל, ועל־ידי היראה נשפע חסד, ואזי אין צריכין לעשות שום מלאכה כי נתקים העולם בחסדו. ועל־כן אסור לעשות שום מלאכה בשבת, כי פוגם בכבוד שבת, שאז נשפע חסד גדול ונתקים העולם בלי אתערותא דלתתא כלל.

נמצא, כמו שבחדוש העולם בעת שברא השם־יתברך את העולם ברא בששת ימי המעשה וביום השביעי שבת ונח, כמו כן עתה בקיום העולם - אנו עושין מלאכות בששת ימי המעשה, שהוא בחינת אתערותא דלתתא - קיום העולם, ובשבת אסור לנו לעשות מלאכה, כי אז נשפע החסד ואין צריכין לאתערותא דלתתא כלל בשביל קיום העולם, כי נתקים העולם בחסדו.

ועל־כן חיב לאכל שלש סעדות בשבת (ארח חיים סימן רצא, סעיף א), כי אלו השלש סעדות הם כנגד השלשה ימים טובים, שהם בחינת התגלות הרצון, כמו שמבאר שם. כי איתא (זהר יתרו פח:), ששלש סעדות של שבת הם כנגד שלשה אבות, וכן שלשה ימים טובים הם גם כן כנגד שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב (זהר פנחס רנז:, ארח־חיים סימן תיז), כי כל הימים טובים מקבלים משבת, ובשביל זה נקרא שבת (קדוש ליל שבת): 'תחלה למקראי קדש'. כי שבת הוא ראש והתחלה לכל המקראי קדש - שכלם מקבלים משבת. כי הימים טובים הם בחינת התגלות הרצון כמבאר שם, ושבת הוא בחינת רצון שברצונות - שרש הרצון, ששם מקשרים כל הרצונות, כמו שמבאר שם. נמצא, שכל הימים טובים שהם בחינת 'מקראי קדש' מחמת שהם קוראים את הרצון, הם מקבלים משבת שהוא בחינת שרש הרצון כנ"ל. וזהו שנקרא שבת 'תחלה למקראי קדש', 'למקראי קדש' דיקא, כי הימים טובים נקראים 'מקראי קדש' על־ידי שהם קוראים את הרצון כמו שמבאר שם, ושבת הוא 'תחלה למקראי קדש'. כי התגלות הרצון שזה בחינת מקרא קדש, הם צריכים לקבל כח משבת שהוא שרש הרצון כנ"ל, נמצא, שכל השלשה ימים טובים מקבלים משבת. ועל־כן גם בשבת בעצמו מקימים שלש סעדות כנגד שלשה הימים טובים הנ"ל.

כי שלש סעדות של שבת הם בחינת התגלות הרצון. כי שלש סעדות הם נלמדין מפסוק (שמות טז, כה): "אכלוהו היום" וכו' הנאמר במן (שבת קיז:). נמצא שאכילת שבת הוא זכר למן, שמשם אנו למדין השלש סעדות. וכמבאר בשלחן ערוך (ארח־חיים סימן רמב): שראוי לעשות בסעדות שבת זכר למן כגון לאכל מולייתא, וכן הפת בין שני מפות כמו המן. נמצא, כשאנו אוכלין בשבת אנו מעידין שאכלו ישראל את המן, שהיה בו אותות נוראות שירד בששת ימים ובשבת לא ירד. ועל־כן על־ידי אכילת שבת נתגלה הרצון שהכל ברצונו יתברך. כי עקר קדשת שבת הוא האכילה של שבת, כמובא בדברי רבנו נרו יאיר (סימנים נז, רעז), ושבת הוא התגלות הרצון כנ"ל. כי שבת מורה על חדוש העולם שהשם־יתברך ברא את העולם כרצונו, כמובא (של"ה מסכת שבת, תורה אור, עב-עו). נמצא, שעל־ידי אכילת שבת שזהו עקר כבוד שבת. כי על־ידי בטול מלאכה לבד אין נכר כבוד שבת כל כך על־ידי שב ואל תעשה. רק על־ידי כבוד שבת דהינו שלש סעדות של שבת - בזה נתגלה כבוד קדשת שבת שהוא מורה על חדוש העולם, כי הוא זכר למן שהיה בו אותות נוראות. נמצא שנתגלה בזה הרצון, שהכל ברצונו יתברך, כי הוא יתברך חדש העולם ברצונו. ועושה בה כרצונו כנ"ל. ועל־כן הם שלש סעדות כנגד שלשה ימים טובים שהם התגלות הרצון, שכלם מקבלים משבת, כנ"ל.