# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/63/4/

ומחמת שבשבת זוכין להארת הרצון, ומשם נמשך כל הברכה והפרנסה לכל ששת ימי המעשה, על־כן אסור בשבת לעשות שום מלאכה בעולם, כי אז הוא בחינת בטול, כי אז הוא רק בחינת רצון, בחינת (קדוש ליל שבת): 'באהבה וברצון הנחלתנו', ואז מקבלין כל הפרנסה רק על־ידי בחינת הארת הרצון, שהוא בחינת בטול, שאין שם שום עבדא ושום עשיה בעולם כלל, ומשם דיקא, מבחינת הארת הרצון, שהוא בחינת שבת, בחינת בטול כל המלאכות - משם דיקא מקבלין כל הפרנסה כנ"ל. כי עקר הפרנסה הוא רק מבחינת הארת הרצון כנ"ל, וכל ששת ימי המעשה אין להם שום חיות ושפע וברכה כי אם על־ידי מה שמקבלין השפע בשבת, מבחינת הארת הרצון שמשם עקר הברכה והפרנסה. נמצא, שכל הל"ט מלאכות וכל העבדות והעשיות שעושין בששת ימי המעשה. אין להם שום חיות ואי אפשר להמשיך הפרנסה על ידם, כי אם על־ידי שמקבלין משבת מבחינת הארת הרצון שהוא בחינת בטול כל המלאכות כנ"ל, שמשם עקר הפרנסה, כנ"ל.

וזה צריך כל אדם לדעת ולהאמין באמונה שלמה "כי לא בכח יגבר איש" (שמואל־א ב, ט), שאין המשכת הפרנסה על־ידי העבדות והעשיות גשמיות, חס ושלום, על־ידי המשא־ומתן והל"ט מלאכות, חס ושלום, רק עקר הפרנסה הוא על־ידי ברכת ה' (משלי י, כב) - שנמשך משבת דיקא - מבחינת הארת הרצון כנ"ל, וכשיודעין זאת באמת ובאמונה שלמה שכל העבדות והעשיות שעושין בימי החל בשביל פרנסה אי אפשר להמשיך הפרנסה על ידם, כי אם על־ידי מה שמקבלין משבת, מבחינת הארת הרצון ששם הוא בחינת בטול כל המלאכות כנ"ל - על־ידי־זה ממשיכין הקדשה של שבת לששת ימי החל, ועל־ידי־זה מקדשין ששת ימי המעשה בבחינת קדשת שבת. ועל־ידי־זה מבררין ומזככין כל הל"ט מלאכות מזהמת הנחש, מבחינת ל"ט קללות (תקוני זהר, תקון מח; פה.), כי זוכין על־ידי־זה שיהיו כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן, ששם היו כל הל"ט מלאכות (שבת מט:).

וכשעושין הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן, אזי כל הל"ט מלאכות הם בבחינת 'ט"ל אורות' (ישעיה כו, יט), כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן יא, ועין סימן קנט). ט"ל אורות זה בחינת הארת הרצון, בחינת טללי רצון, כי זוכין לקבל הארת הרצון משבת לששת ימי המעשה ועל־ידי־זה כל הל"ט מלאכות הם בבחינת רצון שמשם עקר הפרנסה כנ"ל, בבחינת ט"ל אורות שהם בחינת רצון, כנ"ל.

ואזי כשזוכין לעשות כל המשא ומתן והל"ט מלאכות בבחינה זו - אף־על־פי שעושה משא ומתן ול"ט מלאכות אינו נחשב בשם עשיה כלל, כי בבחינה זו צריכין לעשות משא ומתן ול"ט מלאכות - להרים ידיו לה', ולשעבד כל מחשבתו ודבורו ועשיתו להשם־יתברך, בבחינת "גול על ה' דרכך ויכנו מעשיך" (עין תהלים לז, ה; משלי טז, ג), להאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל, רק שאנו מחיבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה מחמת שכן רצונו. כי יש בזה סודות וכונות גדולות בכל עניני משא ומתן ומלאכות. וכמו שיש כונות וסודות בכל המצות שבתורה - כמו כן יש סודות נוראות ונפלאות בכל הל"ט מלאכות, כי מבררין ברורים וניצוצות הקדושים על־ידי המשא ומתן ומלאכות, כידוע. ובשביל זה לבד צריכין לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה, כי כן צוה ה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, ב): 'טוב תורה עם דרך ארץ'. אבל באמת אין האדם עושה כלל, ואין הפרנסה נמשכת על־ידי עשיות הגשמיות כלל, כי אם אדרבא! עקר הפרנסה והברכה נמשכת על־ידי בטול הל"ט מלאכות, דהינו על־ידי הארת הרצון שהוא בחינת שבת, דמנה מתברכין כל שתא יומין.

נמצא, שכל הל"ט מלאכות דקדשה שהם בחינת ט"ל אורות, בחינת מלאכת המשכן, הם מקבלין הפרנסה מבחינת בטול הל"ט מלאכות, דהינו מבחינת הארת הרצון, שמשם עקר הפרנסה שהוא בחינת שבת כנ"ל. ועל־כן נאמר במלאכת המשכן "הוקם המשכן" (שמות מ, יז), "תעשה המנורה" וכו' (שם כה, לא), וכיוצא בזה. כי המלאכה היתה נעשית מאליה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה טו, ד), וכמבאר היטב בזהר הקדוש (פקודי דף רכב:) על פסוק (מלכים־א ו, ז): "והבית בהבנתו" וכו', עין שם, שכל מלאכת בית־המקדש והמשכן היתה נעשית מאליה, רק שהם היו מכונים לעשות המלאכה, והמלאכה היתה עולה בידם מאליה.

וזה שכתוב בכל מלאכת המשכן לשון רצון ונדיבות לב, כמו שכתוב (שמות לה, כא): "וכל אשר נדבה רוחו" אתו" וכו', ו"כל אשר נשאו לבו [לקרבה אל] (לבא לכל) המלאכה לעשת" וכו' (שם לו, ב), וכיוצא בזה הרבה. כי כל מלאכת המשכן היתה בבחינת נדיבות לב ונשיאות רוח. דהינו בחינת רצון. ועל־ידי־זה היתה כל מלאכת המשכן נעשית מאליה, על־ידי שהיה מאיר שם הארת הרצון, כי כל הל"ט מלאכות נעשים רק על־ידי בחינת בטול הל"ט מלאכות, על־ידי בחינת שבת, בחינת הארת הרצון. ובבחינה זו צריכין לעשות הל"ט מלאכות והמשא ומתן בששת ימי המעשה, בבחינת הארת הרצון שממשיכין משבת לששת ימי החל, בבחינת (דברים לג, יא): "ופעל ידיו תרצה", שצריכין להמשיך הארת הרצון על הידים שהם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ועל־ידי־זה דיקא "ברך ה' חילו", כי עקר הברכה משם מבחינת הארת הרצון שמשם עקר הפרנסה כנ"ל. ואזי כל המלאכה של ששת ימי החל נעשית מאליה, בבחינת מלאכת המשכן, כנ"ל.

וזה בחינת (ויקרא כג, כג): "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת", 'תעשה' דיקא, כי על־ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה כנ"ל. כי עקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא על־ידי שבת, דהינו על־ידי השביתה והמנוחה של שבת, על־ידי־זה עקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה, כמו שכתוב (בראשית ב, ב): "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (רש"י שם): 'מה היה העולם חסר? מנוחה, בא שבת בא מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה', כי עקר קיום כל המלאכות אשר עשה ה' יתברך, כביכול, בששת ימי בראשית - הכל הוא רק על־ידי המנוחה והשביתה של שבת, וכנ"ל. וזה בחינת: "ויכל אלקים" וכו', 'ויכל' לשון רצון, כמו שכתוב (תהלים פד, ג): "נכספה וגם כלתה נפשי", וכמו שכתוב: "ותכל נפש דוד" וכו' (שמואל־ב יג, לט). כי עקר קיום ימי החל הוא רק על ידי הארת הרצון שמאיר בשבת, כנ"ל.

ובבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות והמשא ומתן בששת ימי המעשה, לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל, רק הכל בכח ה'. כמו שהזהיר אותנו השם־יתברך על זה, כמו שכתוב "פן תאכל ושבעת וכו' (דברים ח, יב), ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" וכו' (שם יז). כי צריכין לזכר זאת מאד מאד - לבלי לטעות ולשכח, חס ושלום, לאמר בלבו שהוא בעצמו עושה איזה עשיה ועבדא, חס ושלום, כי זה בחינת "כחי ועצם ידי עשה" וכו', רק צריכין לזכר את ה', כמו שכתוב (שם פסוק יח): "וזכרת את ה' אלקיך. כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". כי הכל בכח ה' לבד, והמלאכה נעשית מאליה, בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה" וכו' כנ"ל, בבחינת מלאכת המשכן.

כי כל הל"ט מלאכות נעשין ונתברכין רק על־ידי שבת, שאז הוא בטול כל הל"ט מלאכות על־ידי שמקבלין אז הארת הרצון שמשם כל הפרנסה, בחינת (תהלים קמה, טז): "פותח את ידך" וכו' כנ"ל. כי הידים הם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ואי אפשר להידים להמשיך הפרנסה על־ידי הל"ט מלאכות כי אם על־ידי שמקבלין ונתברכין משרשם. דהינו מבחינת הידים שיש בים החכמה שמשם עקר הפרנסה, בחינת "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" כנ"ל. וכמבאר במאמר הנ"ל.

וזה בחינת לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה; רוצה ה' את יראיו (תהלים קמז, י-יא). כי בתחלה מדבר המזמור מבחינת המשכת השפע והפרנסה, כמו שכתוב שם מקדם: המכין לארץ מטר וכו', נותן לבהמה לחמה וכו' (שם, שם ח-ט). ואחר כך מפרש הפסוק שכל זה אינו תלוי, חס ושלום בפעלות האדם, רק הכל ברצון ה' לבד. וזהו לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו, כי עקר השפע והפרנסה אינה על־ידי השתדלות האדם, חס ושלום, בגבורת הסוס ובשוקי האיש - שהולך ונוסע ומשתדל בשביל פרנסה, רק העקר הפרנסה הוא על־ידי הארת הרצון שממשיכין משבת לששת ימי החל כנ"ל. וזהו רוצה ה' את יראיו - שעקר הפרנסה הוא רק על־ידי הארת הרצון כנ"ל. ועקר הפרנסה מקבלת המלכות שהוא בחינת יראה, מבחינת הרצון העליון על־ידי הבטחונות של כל אחד, בחינת (שם קד, כז): "כלם אליך ישברון" וכו', כמבאר במאמר הנ"ל. וזהו רוצה ה' את יראיו - 'את יראיו' דיקא, כי העקר תלוי ביראה, כמבאר במאמר הנ"ל, שעקר הארת בן ותלמיד שעל ידם מאיר הרצון, שמשם מקבלת המלכות הפרנסה - הכל תלוי ביראה, עין שם.

וזהו: את המיחלים לחסדו - דהינו מה שכל אחד מיחל לחסדו ובוטח בה', שעל־ידי־זה דיקא עולה היראה בחינת מלכות ומקבלת הפרנסה מהארת הרצון, שהיא בחינת שבת, כנ"ל. כי שבת היא בחינת יראה, בחינת (תקוני זהר, תקון ט, כד:) 'ירא שבת', שעקר הארת בן ותלמיד ועקר הפרנסה היא על־ידי היראה דיקא כנ"ל, וזה בחינת 'שבת מלכתא' וכו', כנ"ל.