# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/65/6/

וזה בחינת שבת שהוא שם ה', שבו אסורין כל הל"ט מלאכות לגמרי. כי בשבת אסור לעורר עובדין דחל. כי שבת הוא שם ה', שאז הוא תכלית מעשה שמים וארץ. הינו שאז בשבת עולין כל הדברים אל תכליתן שהוא שם ה' כנ"ל, כי על־ידי קדשת שבת שהוא שם ה' זוכין לדעת שלם - לזכות להכיר ולהתבונן גדלת השם־יתברך ולהכיר שמו יתברך על־ידי כל דבר שבעולם.

וזהו בחינת (תהלים מו, ט): "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ", ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז:): 'אל תקרי שמות אלא שמות'. ואיתא בלקוטי תנינא (בסימן לט) על פסוק זה, ש שמות הוא ראשי תבות: " ת כלית מ עשה ש מים ו ארץ", שהוא בחינת שבת, שהוא התכלית של כל הבריאה כלה וכו' עין שם. הינו כנ"ל. כי שם של כל דבר הוא חיותו ותכליתו, שעל ידו יכולין להכיר שמו יתברך שמשם נשתלשל זה השם שיש לו. וזה זוכין על־ידי שבת שהוא 'שמא דקדשא בריך הוא' - שרש של כל השמות של כל הדברים שבעולם שהם חיותם, שהוא התכלית של כל מעשה שמים וארץ, כי עקר התכלית של כל דבר הוא - להכיר שמו יתברך על־ידי אותו הדבר, כפי השם שיש לו כנ"ל. שזה זוכין על־ידי שבת שהוא 'שמא דקדשא בריך הוא', כנ"ל.

כי השם־יתברך ברא את כל הבריאה בששת ימי המעשה ושבת בשבת, ודיקא על־ידי המנוחה והשביתה של שבת הוא עקר שלמות וחיות וקיום כל הבריאה, כידוע. כמו שכתוב (בראשית ב, ב): "ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ט): 'מה היה העולם חסר? מנוחה, בא שבת בא מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה', ואם לא היה חוטא אדם־הראשון - היה משלים תקון כל הבריאה בערב שבת ביום שנברא בו על־ידי תפלה לבד וכנ"ל, ואז היה זוכה בשבת להכיר שמו יתברך בשלמות על־ידי כל פרטי הבריאה, ואז היו כל העולמות עולים למקומן לשלמות תכליתן ביום השבת הראשון, וכמבאר בכתבי האר"י ז"ל. השבת הגנה על אדם־הראשון שמחטאו לא היה קיום לעולם

אבל מחמת שחטא אדם־הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, וערבב כל הארבעה יסודות שהם כלל העולמות שנתערבו מטוב ורע, על־ידי־זה לא נתתקן העולם, אדרבא! הוסיף לקלקלו ולחסרו. ועל־ידי־זה נגזר "בעצבון תאכלנה, בזעת אפך תאכל לחם" וכו', שהם בחינת ל"ט מלאכות, שהם כלל יגיעות וטרחות וטרדות הפרנסה, ולפי עצם חטאו - לא היה האדם והעולם יכל להתקים, אך 'שבת אגין עליה', כמו שאיתא בזהר הקדוש (תרומה קלח.). כי עקר הפגם הוא שפגם בשם ה', והגביר בחינת מאורי אש על מאורי אור. בשבת אין שליטה לשם הטמאה ולמאורי אש שאז מאיר שם ה' בכל העולמות

וזה בחינת (בראשית ג, ו): וכי תאוה הוא לעינים; זה בחינת פגם העינים, שהם בחינת מאורי אור. וזה בחינת "וכי תאוה הוא" וכו', "תאוה" - זה בחינת התגברות מאורי אש, שמשם כל התאוות. כי עקר כל התאות הוא על־ידי בחינת מאורי אש, שמשם האש והחמימות של כל התאות. וזהו ונחמד העץ להשכיל - זה בחינת פגם המחין, שהם בחינת מאורי אור כנ"ל. ועל־ידי שפגם אדם־הראשון בשם ה' והגביר מאורי אש שהם בחינת שם הטמאה וכו' - על־כן כל תקונו היה על־ידי שבת דיקא שהוא שם ה' כנ"ל. כי בשבת אין שום שליטה לשם הטמאה כי אז מאיר שם ה' בכל העולמות. כי שבת קביעה וקימא [כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז ע"ב)] וקדשתה קבועה בעצמה. ועל־כן בשבת מאיר שם ה', ונדחה זהמת הנחש ונתתקן חטא אדם־הראשון. ועל־כן אסורין בו כל הל"ט מלאכות שנמשכין מזהמת הנחש מבחינת מאורי אש. כי בשבת אין שום שליטה לבחינת מאורי אש, כי בשבת מאיר שם ה', כנ"ל.

ועל־כן בשבת אסור אפלו להתפלל על צרכיו (ויקרא רבה לד, טז). כי שאלת צרכיו אסור בשבת. ועל־כן אין מתפללין בו שמונה עשרה ברכות כי אם שבע ברכות (עין ב"ח ארח חיים סימן רס). כי גמר תקון העולמות היה צריך אדם־הראשון לגמר בערב שבת על־ידי תפלה כנ"ל, אבל בשבת הוא מנוחה לגמרי, ואין בו שום בריאה, ולא גמר מלאכה של שום נברא, אפלו על־ידי תפלה ובקשה על צרכיו. רק יום שביתה ומנוחה ובטול אל התכלית, על־ידי כל פרטי הבריאה שבכל ששת ימי המעשה, שבשבת זוכין להכיר שמו יתברך על־ידי כל הבריאה כנ"ל שזהו עקר תכלית הבריאה כלה, כנ"ל: