# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/66/12/

עתה נבוא לבאר בעזרתו הגדולה יתברך את סוף הספור של ה'סבי דבי אתונא',

וזה לשון הגמרא שם (בכורות דף ח:):

[אחר השאלות והתשובות שהיה ביניהם עד שנצחם בכלם]:

אייתינהו, כל חד וחד כי חזי שתין בסתרקי סבר כלהו חבראי להכי אתו, אמר להו לספונאי: שרי ספינתך. בהדי דאתו אייתי עפר מעפרייהו. כי מטא לבי בלועי, אית ביה תלת צולמין: חד מטי ידיה ארישיה, וחד מטי אלבא, ובתרא דכלהו מחוי בידיה לאחוריה. שקל כוזא דמיא מבי בלועי. כי אתא אוקמינהו קמי קיסר וחזינהו דהוו מענו, אמר ליה: לאו הני אינהו, שקל מעפריהו שדא עלייהו, אקשי לאפי מלכא. אמר ליה: כל דבעית עביד להו. אייתי הנהו מיא דאתי מבי בלועי שדינהו בתיגרא. אמר להו: מליוהו להאי ואיזלו לכו. מלו שדו ביה, קמא קמא הוה קא בלע להו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזיל. עד כאן לשון הגמרא.

(הביאם [רבי יהושע בן חנניא לאכל בספינה לאחר שנצחם], וכל אחד ואחד כשראה שיש ששים כסאות בחדרו, חשב שכל חבריו מגיעים לכאן, אמר רבי יהושע לרב החובל התר את עגן ספינתך וסע, וכשנסעו לקח עמו רבי יהושע עפר מאדמת אתונה, וכשהגיעו בדרך למקום באוקינוס ששם בולעין כל מים שנופלין בו, ויש שם שלשה פסלים, אחד ידיו מנחות על ראשו, ואחד על לבו ואחד מראה בידיו לאחוריו, מלא כד מים מהמים הבולעים. כשהגיע, העמידם לפני הקיסר, וראה שהם מעונים ושפלים. אמר לו הקיסר: אלו אינם זקני אתונה, לקח מעפרם [עפר אתונה] השליך עליהם, ואז העיזו פניהם ודברו קשות כלפי המלך  [כשהריחו את ריח ארצם]. אמר לו: כל מה שאתה רוצה, עשה להם! הביא את המים שבאו מהמקום שבולעים מים, והניחם בחביות, ואמר להם מלאו את החביות מים ותוכלו ללכת, והם מלאו, וראשון ראשון נבלע במים הבולעים, עד שנשמטו כתפיהם ובלו והלכו לאבדון. - עפ"י רש"י)

הינו לאחר שנצחם בכל הטענות, הביא אותם לתוך ספינתו שהוא בחינת התורה הקדושה כנ"ל, והביא לכל אחד לבית מיחד מהשתין בתי שבספינה, שמסר לכל אחד תורה והלכות מיחדות כפי השיך להם, כפי מה שהבין מח ודעת של כל אחד - כן מסר לכל אחד חדושי תורה מיחדת, כדי לנסותם אם ישובו אל האמת. כי חזי שתין בסתרקי סבר כלהו חבראי להכא אתו - הינו כשנכנס כל אחד מאלו החכמים לבית תורתו, וראה תורה נפלאה כזאת, וראה שם שתין בסתרקי - הינו כסאות, בחינת תפלה, שראה שם חדוש כזה שלא היה מעולם, שיש אצל כל תורה תפלות הרבה נפלאות ונוראות מאד מאד שיכולין לפעל על ידם כל מה שצריכין, אם יעסקו בהם כל ימיהם באמת. ואז נתפלא כל אחד ואחד מאד, ואמר: כלא חבראי להכא אתו - שכל החברים, שהם כל החכמים, ראוי להם לבוא לכאן. כי בודאי ראוי שכל החברים יבואו לכאן ויכירו האמת לאמתו.

ואף־על־פי שדברים אלו שדברו הם בודאי אמת ויציב ונכון וכו', אבל אף־על־פי־כן, גם דבורים אלו הם בעצת היצר־הרע הרוצה להרחיקם מהאמת בכל מיני תחבולות, כי הולך בערמומיות עצום מאד מאד עם כל אחד, וכידוע שיחה זאת אצלנו, שלפעמים, כשיפקח עינו של אחד ורואה נפלאות אמתת האמת של הצדיקים האמתיים, הוא ממתין עדין - עד שישובו כל העולם אל האמת, ויתקרבו כלם אליהם, ואז לא יהיה לו שום פחיתות כבוד כשירצה להתקרב, ואז דיקא יתקרב הוא גם כן.

ובאמת לא כך היא המדה, כי אדרבא! זהו עקר הנסיון שלו שיתקרב דיקא בעת שהאמת נשלך ארצה ויראי חטא נמאסים (סוטה מט:), כמו עכשו בעוונותינו הרבים, כמו שכתוב (ישעיה נד, טו): "מי גר אתך" - 'בעניותך' וכו' (עין רש"י יבמות כד:). כי אין מקבלים גרים לימות המשיח, וכמו שכתוב בסימן ר"מ בשיחות הר"ן (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רכח) על פסוק "וישב יעקב" וכו' (בראשית לז, א). ועל כן מי שפקח השם את עיניו, ורואה מעט אמתת האמת של חדושי תורה כאלו וכו' - ראוי לו לרוץ בכל כחו אליהם כבורח מבאר שחת אל מקור מים חיים נצחיים.

אך דרך הרחוקים מהאמת מחמת התגברות הבלי עולם הזה וטרדותיו ותאוותיו וכו', שאפלו כשמתנוצץ להם האמת - קשה להם להתקרב מחמת שרואים שעדין שאר החשובים אינם מתקרבים, על כן הם יראים להתקרב שלא יהיה להם פחיתות כבוד. על כן הם רוצים להמתין, עד שכלם יתקרבו ואז יתקרב גם הוא, כי אז יהיה לו כבוד כשיתקרב. וזהו בחינת שאמר כל אחד: כלהו חבראי להכא אתו - שראוי שכל החברים שהם החכמים החשובים יבואו ויתקרבו לכאן. וכן אמר כל אחד ואחד מהם. כי כל אחד בפני עצמו מכיר ומבין האמת לאמתו, אך כל אחד ממתין עד שהכל יתקרבו, כדי שלא יהיה פחיתות כבוד ובזיון.

ובאמת זהו עקר הנסיון של כל אחד ואחד, כי צריכין להתקרב דיקא בעת העניות והשפלות של כלל ישראל ובפרט של הצדיקים והישרים היראים האמתיים, ולסבל דיקא בזיונות ושפיכות דמים, וכנ"ל. כי כל אחד יודע בנפשו מה שפגם וקלקל מעודו, ובמה יזכה להתקרב לאורות כאלו בלי יסורים ושפיכות דמים?! על־כן כל תקונו כשיעמד בנסיון ויתקרב עתה דיקא, אבל אלו החכמים החיצוניים - לא יכלו לעמד בנסיון, על כן אמר כל אחד כלהו חבראי להכא אתו - שראוי שיבואו כל העולם לכאן, ורצה כל אחד להמתין עד שיבואו ויתקרבו כל העולם ואז ישובו גם הם כנ"ל. ובאמת לא כן הוא, וכנ"ל.

ואז אמר ליה לספונאי, שרי ספינתך - שצוה לרב החובל שיוליך הספינה, הינו אחר שראה שעדין אינם רוצים לשוב, אחר שנסה אותם עוד להטעימם מקדשת עבודת ישראל, אולי ישובו אל האמת על־ידי־זה, כי הצדיק הגדול הוא רחמן גדול מאד, ומסבב בכמה סבובים לקרב הכל אל התכלית הטוב, אך שאסור לקח מהם הבחירה, כי כל העולמות עומדים על בחירת האדם, כידוע, על־כן הוא מסבב עם כל אחד בחכמתו הנפלאה באפן שיגלה לו ויעוררו אל האמת, אך אף־על־פי־כן יהיה נשאר לו איזה נסיון ובחירה.

וזהו בחינת שצוה להוליך הספינה שתשא אותם - זה בחינת מה שלפעמים נותנים להאדם התעוררות מלמעלה לבד, שמתעורר פתאום לעבודת השם, אבל הכל מלמעלה, וכל זה לעוררו אל האמת, ואחר־כך נוטלין זאת ממנו ומניחין אותו על בחירתו, כי מאחר שטעם קצת עבודת השם - ראוי לו עתה כשנסתלק ממנו ההתעוררות מלמעלה הנ"ל - להתעורר עתה מעצמו, ומי שחס על עצמו באמת חוזר אל השם־יתברך על־ידי־זה. אך מי שאינו רוצה להשליך הבליו, תכף כשנסתלק ממנו ההתעוררות ותאוותיו חוזרין עליו - הוא חוזר אל כסילות דעתו וחכמותיו של הבל, כידוע כל זה בספרי קדש, וכמובא בשם הבעל־שם־טוב על פסוק (תהלים מח, טו) "והוא ינהגנו על מות", עין שם (בעל־שם־טוב על התורה נח ז־ח־ט).

וזהו בחינת מה שנהג עמהם רבי יהושע בן חנניא, כשראה שעדין הם קשי ערף לשוב, רק הם רוצים להמתין עד שכל החברים יבואו לכאן וכנ"ל, אז צוה שתשא הספינה, שהיא התורה, אותם, דהינו שיגיע עליהם התעוררות מלמעלה מהתורה הקדושה והיא תשא אותם בעצמה איזה זמן, ואחר־כך אנסה אותם ונראה מה יהיה מהם.

בהדי דאתי איתי עפר מעפריהו - 'עפר', זה בחינת כל התאוות והמדות רעות שכלם נמשכין מהארבע יסודות, ו'עפר מאנא דכלהו' [העפר הוא הכלי של כל הדברים] (תקוני זהר, תקון ע, קלב.), שלקח והצניע תאות הגשמיות שלהם כדי לנסותם אחר־כך בזה, להראות שכל חכמתם הוא מהתאוות כנ"ל, שזה היה עקר הוכוח שבין רבי יהושע בן חנניא והקיסר כנ"ל. וזה בחינת (ישעיה סה, כה): "ונחש עפר לחמו", שחכמות חיצוניות שהם בחינת נחש כנ"ל - עפר לחמו, שכל אכילתו וקיומו נמשך רק על־ידי עפר, דהינו עפריות גשמיות התאוות רעות, וכנ"ל.

כי מטא לבי בליעי - זה בחינת עקר התאוה רעה שקשה להוציא ממנה ביותר מכל התאוות, שהיא תאות ממון, [כמו שכתוב בהמעשה של הבעל־תפלה (ספורי מעשיות מעשה יב)] שנקרא 'בי בלועי' - שבולע כל המימות שבעולם [כמו שפרש רש"י כפי פשוטו], דהינו שבולע הכל ואין מספיק לו כל הממון שבעולם, כי כל מה שיש לו - חפץ יותר, וכל מה שהשם־יתברך משפיע לו ממון - נבלע אצלו כאלו לא הרויח כלום, וחפץ יותר ויותר. כי מים הוא בחינת שרש כל ההשפעות והעשירות, שהכל גדל על־ידי המים, וכמו שכתוב בהתורה 'פתח רבי שמעון' (סימן ס), ועל־כן נקרא תאות ממון 'בי בליעי', כנ"ל. וגם נקרא 'בי בליעי' - כי היא בולעת את רב העולם, בבחינת (משלי א, יב): "נבלעם כשאול חיים". ועל זה בקש דוד המלך, עליו השלום (תהלים סט, טז): "ואל תבלעני מצולה", כנראה בחוש, שהכל רצים אחר הממון, כמו שאומרים (סליחות ערב ראש־השנה): 'כל גבר אחר בצעו', ואין שמים אל לבם סופם ואחריתם.

וזה כי מטא לבי בלועי, אית ביה תלת צולמין, חד מטי ידא ארישא, וחד מטי אלבא, ובתרא דכלהו מחוי בידיה לאחורא. - הינו שיש שם בחינת שלשה עבודות־זרה וקלפות שמרחקין את האדם מהשם־יתברך, אחד מגיע אליו ומזיקו בראשו ואחד בלבו וכו'. כי עקר עבודת השם תלויה בהראש והלב, כמו שכתוב (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך", שצריכין להמשיך על עצמו דעת אמתי שזהו בחינת ראש, הינו לתקן הדעת שבראש, ולהמשיך הדעת אל הלב, כדי לבטל חמדת הלב שיהיה לבו ברשותו. ואלו הקלפות הנ"ל הם בהיפך מזה, כי חד מטי ידיה ארישא - שמזיק להדעת שבראש שיחשב מחשבות רעות של ממון ושאר תאוות. וחד מטי אלבא - שמזיק להלב שיחמד כל התאוות, רחמנא לצלן, אך אף־על־פי־כן היה אפשר שנשאר בו עדין איזה נקדה טובה, שעל־ידי־זה יחזר ויתגבר על תאוות הלב ועל המחשבות שבמח, כי אף־על־פי שמתגברין על מחשבתו ולבו כמו שמתגברין על־ידי שתי הקלפות הנ"ל, אף־על־פי־כן פנימיות הטוב שבו היה חוזר ומתעורר ומתגבר כנגדם, אם היה חזק בדעתו לבלי להיות נסוג אחור לגמרי, חס ושלום, אבל כנגד זה יש עוד קלפה האחרונה שקשה מכלם, שמשלכת את האדם, שזהו בחינת ובתרא דכלהו מחוי לאחורא - שהקלפה האחרונה שבהם מראה בידיה לאחור, שעוסקת להשליך את האדם שיחזר לאחוריו מהשם־יתברך והצדיקים, בבחינת (ישעיה א, ד): "נזורו אחור", כי אומר לו: 'מה לך ליגע עצמך אצל החסידים והיראים האמתיים, מאחר שאתה אצלם זמן הרבה, ועדין כל המחשבות רעות ותאוות הלב בתקפם, ולמה אתה מתיגע בחנם? שוב לאחוריך, לרוץ אחר פרנסתך ואחר הממון כשאר העולם!'.

וקלפה זאת קשה מכלם, כמבאר אצלנו כמה פעמים, שכל זמן שהאדם מחזק את עצמו איך שהוא - יש לו תקוה! כי ההתקרבות לבד שמתקרב ליראים וכשרים - זהו בעצמו יקר, אפלו אם לא יקבל שום קדשה כלל, ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה. כי מי יודע מה היה ממנו אם לא היה מתקרב כלל? כי בודאי אם לא היה מתקרב כלל, היה עוד גרוע יותר ויותר. כי אין אדם יודע מה שיעבר עליו כל ימיו, כי האורב יושב ואורב עליו בכל יום ובכל עת, כמו שכתוב (תהלים י, ט): "יארב במסתר" וכו', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, ד): 'ואל תאמין בעצמך עד יום מותך', וכמבאר אצלנו כמה תורות ושיחות נפלאות אמתיות בענין זה. שקל כוזא דמיא מבי בלועי - שלקח עמו תקף התאוה זאת של ממון כדי לגרשם ולהפילם אחר־כך על־ידי־זה, אם לא ירצו עדין לשוב אל האמת.

כי אתא, אוקמינהו קמי קיסר וחזינהו דהוו מענו, אמר ליה: לאו הני נינהו, - הינו מחמת שכבר נכנסו לספינה הזאת שמלאה תורה ותפלה, וגם צוה לשאינם בבחינת התעוררות מלעלא, על־ידי־זה נשתנו פניהם והיו נראים מענים ושפלים כדרך היראים והכשרים, עד שלא הכירם. ואמר, לאו הני אינהו - כי הלא הם מענים בפניהם ככשרים ויראים אמתיים.

שקל מעפריהו, - הינו מהתאוות רעות שלהם שנקראו עפר כנ"ל. שדא עליהו, - שהשליך עליהם ריח עפרוריות תאוותיהם הראשונות, ותיכף כשהריחו תאוותיהם, אקשו לאפי מלכא, - שחזרו לקשיות ערפם ועזותם הרע, עד שהעיזו בפני המלך, ואז ראו הכל, שכל חכמתם מחמת תאוות, שתיכף כשהריחו תאוותם הרעות חזרו לדעותיהם הרעות ועזותם הרע. אמר ליה: כל דבעית עביד להו, איתו הנהו מיא דאתו מבי בלועי, שדינהו בתיגרא, שלקח מים מבי בלועי, שהוא בחינת תאות ממון, כנ"ל.

וזהו שדינהו בתיגרא - לשון ריב ותגר, כי כל הריב ומחלקת הוא על־ידי תאוות ממון, על־כן נקראו (תהלים נה, כד) "אנשי דמים" (סימן כג), כי דמים תרתי משמע, כי על־ידי הממון והדמים באים כל הריב ומחלקת ושפיכות דמים. אמר להו: מליוהו להאי וכו' - הינו שהשליכם והורידם לעמק מצלת ים התאוה של ממון, שזהו עקר מפלת השונאים, בבחינת (דברים לג, כז): "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד", כמו שכתוב בהתורה 'צוית צדק' (סימן כג), שכשרוצין להפיל אויביו של הצדיק משליכין אותו לתאות ממון, שלא יספיק לו לעולם כל מה שיהיה לו, עד שהממון יעקר אותו ויכלה כל ימי חייו, בבחינת (בראשית ג, יד): "ועפר תאכל כל ימי חייך", כמו שכתוב שם כל זה בהתורה 'צוית' הנ"ל. וזהו שאמר להם: מליוהו להאי ואיזלו לכו - שימלאו תאותם בממון ואז ילכו להם. מלו, שדי ביה קמא קמא הוי קא בלע להו - שכל מה שהרויחו והשליכו לתוך מימי תאותם הרעה, קא בלע להו - בבחינת (שם מא, כא) "ותבלענה וכו' ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה" וכו'. מלו עד דשמיט כתפיהו וכלו ואזול - שיגעו כל ימיהם למלאות תאותם בממון עד שנכלו ונעקרו על־ידי־זה משני עולמות, רחמנא לצלן.

וכל זה על־ידי שהיו חכמים בעיניהם ולא היה להם אמונת חכמים. כי עקר תקון תאות ממון הוא על־ידי הצדיק, בבחינת 'אלמלא מלחא לא היה עלמא יכול למסבל מרירותא' (אלמלא [ללא] המלח, לא היה העולם יכול לסבל את המרירות). ואף־על־פי שהכל משקעים בממון, יש חלוק גדול בין המקורבין לצדיקים וכשרים אמתיים לבין השאר, כי כל אחד כפי רחוקו מצדיקים מכל שכן כשחולק עליהם כמו כן מתגבר עליו ביותר תאות ממון עד שמבלית ימי חייו ועוקרת אותו, רחמנא לצלן, וכל אחד כפי התקרבותו לצדיקים וכשרים אמתיים, כמו כן נמתק אצלו מרירותא דעלמא, שהוא תאות ממון, וזוכה להיות שמח בחלקו, כמבאר כל זה בהתורה 'צוית צדק' הנ"ל, עין שם.

כלל הדברים, שרבי יהושע בן חנניא הראה להחכמים בחכמות חיצוניות שכל חכמתם הוא רק מחמת תאוות וכנ"ל, ומחמת רבוי תאותם בכל התאוות ובפרט בתאות ממון - מחמת זה אינם רוצים להודות על האמת על גדל נפלאות אמתת החכמה של הצדיקי אמת ההולכים בתורת השם באמת וכנ"ל, וכן הוא בכל החכמים אפלו מישראל, שלא קדשו את עצמן עדין בשלמות ואינם רוצים להכניע עצמן לחכם האמת, שהוא זה שיצא מכל התאוות בשלמות, שכל סברותיהם וחכמותיהם בענין ההתנגדות והמחלקת על צדיק האמת - הכל נמשך מחמת תאוות מחמת שלא זככו עצמן מכל התאוות ובפרט מתאות ממון וכנ"ל, והבן היטב.