# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/66/21/

וזה בחינת 'נר שבת', שעל־ידי־זה ממשיכין על עצמו קדשת שבת, כי היא קדשה הראשונה של שבת, כי התחלת המשכת קדשת שבת הוא על־ידי הדלקת הנרות שבת, שהיא קדם לכל המצוות והקדשות של שבת, כי עקר קדשת שבת זוכין על־ידי אמונת חכמים שזוכין על־ידי נדר כנ"ל. וזהו בחינת נר שבת - שהוא בחינת המשכת אור הצדיק על־ידי בחינת נדר, כנ"ל לענין נר חנכה, שעל־ידי־זה נמשך קדשת שבת, כנ"ל.

כי מבאר בכונות (פרי־עץ־חיים, שער חנכה פרק ד): שנר חנכה ונר שבת הוא בבחינה אחת, שממשיכין כלליות כל השלשה יחודים שעולין 'נר', עין שם. רק שהחלוק הוא שבחנכה אין עליה לשכינה, רק ממשיכין לה האור הגדול שהוא בחינת נר על־ידי ההדלקה למטה במקומה. אבל בשבת היא עולה למעלה ושם מאירין בה האור הגדול שהוא בחינת נר, עין שם. ועל־כן צריכין בשבת להדליק מקדם נר חנכה ואחר־כך נר שבת, כי ראוי להעלותה מעט מעט ממטה למעלה ממדרגה למדרגה, אבל אם הדליק של שבת קדם שכבר עלתה למעלה עד הראש, איך ידליק של חנכה וכו', עין שם. וכל האורות הגדולים שהם כלליות היחודים שהם בחינת הדלקת הנר של מצוה שממשיכין בחנכה ובשבת - כלם נמשכין מאור הצדיק הגדול שהוא אור כל האורות וכנ"ל, דהינו בחינת אמונת חכמים, שעל־ידי־זה מאיר בו אור הצדיק, שזוכין לזה על־ידי נדר שהוא השמן של הנר, כנ"ל.

והענין, על־פי מה שמבאר (בסימן לח בלקוטי תנינא) שלפעמים הצדיק הולך ונוסע להתלמידים להאיר בהם, ולפעמים התלמידים באים אצלו, ומבאר שם, שזה שהצדיק נוסע לתלמידים הוא מחמת גדלת הצדיק שאורו גדול מאד, עד שאי אפשר להתלמידים לקבל ממנו במקומו מחמת רבוי אור וכו', על־כן מכרח הצדיק להוריד ולהכניע עצמו לילך אליו כדי שיתמעט האור כדי שיוכל התלמיד לקבלו וכו', עין שם כל זה היטב. ומבאר שם בסוף, שבענין זה יש חלוקים רבים עין שם. ומובן מזה, שכמו שיש חלוקים בענין זה - מצד גדלת הרב שהוא גדול מאד בהכרח שילך הוא ויוריד עצמו להתלמיד וכו', כמו־כן יש חלוקים רבים - מצד קטנות המקבלים, שלפעמים מחמת שהתלמידים המקבלים קטנים במעלתם מאד, על־כן אי אפשר שיעלו אל הרב לקבל אורו הגדול במקומו, על־כן מכרח הרב להוריד את עצמו אליהם למקומם בכמה תחבולות כדי שיוכל להחיותם להאיר בהם במקומם, עין שם, והבן.

וזהו החלוק הנ"ל שבין נר שבת לנר חנכה, כי נר חנכה מדליקין בחל, שאז אין עליה ואז העולם בקטנות גדול רק על־ידי תקף הנסים שהיה אז, תקנו תקון הזה שנוכל להמשיך אור הצדיק למטה למטה, שזהו בחינת מה שהצדיק נוסע והולך להעולם, דהינו שהוא מכניע את עצמו ומוריד את עצמו באפן שיוכל להאיר בהם במקומם, אבל בשבת אז היא עלית כל העולמות כידוע, אז יכולים לעלות מחמת קדשת שבת ולקבל אור הצדיק במקומו וכנ"ל. אבל עתה בגלותנו לא היינו יכולים לעלות לקדשת שבת לקבל אור הצדיק במקומו, לולא ה' שהיה לנו, שעשה עמנו נסים ונפלאות בימי מתתיהו וכו', שתקנו לנו הדלקת נר חנכה. כי אז עמדה מלכות יון הרשעה, שהיא בחינת פגם אמונת חכמים, שרצו לבטל קדשת שבת, שהוא כלל התורה מישראל, כי גזרו שיחללו את השבת וכו' הינו כנ"ל, כי כשיש פגם אמונת חכמים, חס ושלום - אי אפשר לקבל בחינת קדשת ענג שבת, כמבאר בהתורה הנ"ל, שעקר קדשת שבת, בחינת ענג שבת - זוכין על־ידי תקון אמונת חכמים עין שם.

אבל מתתיהו ובניו שהיו צדיקים נוראים בגדל כחם הכניעו והפילו את מלכות יון הרשעה, שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, והמשיכו בחינת תקון אמונת חכמים על־ידי נדר, שהוא בחינת תקון הדלקת נר חנכה שתקנו לנו, כנ"ל, דהינו שתקנו לנו לדורות - שאפלו בתקף הגלות המר הזה שאנו בחלישות גדול מאד, נוכל להמשיך עלינו אור הצדיק למקומנו על־ידי הדלקת נר חנכה, שהוא בחינת שאור הצדיק מוריד את עצמו אלינו בכמה דרכי נפלאותיו באפן שיכול להאיר בנו גם עתה, בבחינת ימי החל, בשפלנו, שזהו בחינת מה שהצדיק נוסע והולך ומקטין את עצמו להאיר בהמקבלים וכנ"ל, ועל־ידי־זה יש לנו כח לחזר ולעלות לאור שבת, שזוכין לזה על־ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל, כי על־ידי שהצדיק הוריד את עצמו והאיר בנו אורו הגדול למטה במקומנו שזהו בחינת הדלקת נר חנכה, על־ידי־זה יש לנו כח אחר־כך - לעלות אל אור הצדיק לקבל האור במקומו, שזה בחינת הדלקת נר שבת, שהוא בחינת שהולכין ועולין אל אור הצדיק, כנ"ל.

וזה בחינת מעלת 'שבת־חנכה', שאז מקימין מצות הדלקת שני הנרות הקדושות, שהם נר חנכה ונר שבת. ולכאורה היה די בהדלקת נר שבת לבד, שהיא גדולה יותר, שעולין אז למעלה וכנ"ל. אך באמת צריכין להדליק מקדם נר חנכה, כדי להמשיך אור הצדיק למטה במקומנו בדרך כמה לבושין ותחבולות, שזה התקון המשיכו בנו מתתיהו והצדיקים שבאותו הדור לדורות, על־ידי תקף הנס של חנכה, כנ"ל, ואחר־כך אנו יכולים להדליק נר שבת. כי אחר־כך יכולים לעלות אל אור הצדיק, שזהו בחינת מה שהתלמידים נוסעים אל הצדיק, כנ"ל.

וכן מתנהגים הצדיקים האמתיים עמנו, שכשרואים חלישות העולם לקבל אורם הגדול, אזי מקטינים עצמם בכמה הקטנות ובכמה בחינות, ונוסעים והולכים להעולם כדי להחיותם ולעוררם, ואחר־כך יש כח בהעולם לילך ולנסע אליהם לקבל אורם במקומם. וזהו בחינת (בראשית מו, ד): "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", שבתחלה מוריד את עצמו השם־יתברך לישראל, כנ"ל, ואחר־כך הוא מעלה אותם על־ידי־זה בעליה אחר עליה, בבחינת "אעלך גם עלה". וזה בחינת מה שכתוב בשמואל (שמואל־א ז, טז־יז): "וסבב בית אל והגלגל והמצפה; ותשבתו הרמתה כי שם ביתו". שבתחלה סבב את המדינה בית אל והגלגל וכו' - שהלך ונסע והוריד את עצמו להאיר בישראל, ואחר־כך - "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", שחזר לביתו למקומו וכל העולם הלכו אליו, כי יכלו אחר־כך לעלות אליו לקבל האור במקומו כנ"ל.

וזה צריך כל אדם לידע, שכל הרמזים והמחשבות של תשובה שבאים עליו בכל יום, כל זה נמשך מאור השם־יתברך והצדיקים האמתיים שמורידין את עצמם אליו, להאיר בו במקומו, ואם יתעורר איזה התעוררות - יוכל אחר־כך לעלות אל אור הצדיק למקומו, בבחינת "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", שזה נוהג בכל אדם ובכל זמן, והבן היטב.

וזה בחינת מה שכתוב ביחזקאל ו' (פסוק ט): "וזכרו פליטיכם אותי וכו' אשר נשברתי את לבם הזונה", עין פרוש רש"י שם, שענינו שכביכול השם־יתברך השפיל עצמו לעוררם לתשובה וכו', הינו כנ"ל שהנביא מוכיח אותם בשם השם־יתברך שהכניע והשפיל עצמו כל־כך כדי לעוררם ולהעלותם אליו, והם לא שמו אל לב וכו'.