# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/66/4/

וכשזוכה לאמונת חכמים על־ידי נדר על־ידי־זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו'. ועל־ידי־זה זוכה לענג שבת שהוא אכילה בקדשה. ועל־ידי־זה נופלים אויביו לפניו כי פועל באכילתו מה שפועל על־ידי הצום דהינו להפיל אויביו לפניו בחינת "להשבית אויב ומתנקם" וכו'. כי על־ידי הכעס הבא מהכבד - נתעורר המקטרג הגדול שהוא "עשו הוא אדום" - שאחיזתו בכבד שמלא דם וכו'. ועל־ידי התענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו וכו' ואויביו נופלים לפניו וכו'. כי על־ידי הצום - הכבד נכנע לפני המח. כי ביום שהאדם אוכל אז הכבד נזון תחלה ואחר כך הוא שולח להמח. נמצא, ביום האכילה הגדלה והממשלה להכבד. וכשמתענה אז נזון המח תחלה וכו'. אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת אז אין צריך לצום וכו', כי אכילת שבת - קדש היא, "וכל זר לא יאכל קדש". ואז נכנע הכבד ואז נתבטל כחו וכו', עין כל זה בהתורה הנ"ל.

ולקשר הענין היטב. כי באמת כשזוכה לבחינת ענג שבת - זהו עקר שלמות תקונו ורפואתו לפגם אמונת חכמים שפגם תחלה. כי בשבת נתתקן אמונת חכמים בשלמות. כי כל ששת ימי החל יש בהם אחיזת המחלקת הנמשך מעץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת כשר ופסול טהור וטמא וכו', שהם בחינת ששה סדרי משנה, שיש בהם מחלקת הרבה, שכל זמן שאין מבררין ההלכה פסוקה - משתלשל משם המחלקת דסטרא אחרא, חס ושלום, כמובא בדבריו ז"ל בכמה מקומות (סימן סב).

אבל בשבת הוא ברור ההלכה, כי שבת הוא בחינת שביתה וניחא, בחינת שלמות הדעת, כי אז מתבטל זהמת הנחש, שהוא בחינת הרע של עץ הדעת טוב ורע. כי שבת אגין על אדם־הראשון, כמו שאיתא בזהר הקדוש (תרומה דף קלח.). על־כן אז הוא בחינת ברור ההלכה, כמובא (שער הפסוקים פרשת ואתחנן). ועל־כן אז נתבטל המחלקת, בבחינת "להשבית אויב ומתנקם" וכו', וזוכין לאמונת חכמים בשלמות ולהכניע ולתקן פגם אמונת חכמים. כי עקר פגם אמונת חכמים נמשך מהאויבים והשונאים שהם החולקים המתנגדים אל האמת שנמשך מחכמות חיצוניות של זה העולם. כי נדמה להם שהם חכמים ופקחים, וחולקים על אנשי אמת ההולכים בתמימות בעקבי הצדיקים האמתיים וכנ"ל. אבל בשבת נכנעים ונופלים כל האויבים שהם החולקים הנ"ל על־כן בשבת נתחזק ונתתקן אמונת חכמים בשלמות.

ועקר הדבר הוא ענין המבאר שם בהתורה הנ"ל, בענין אכילת שבת, ומבאר לעיל קצת, דהינו מה שבחל יש אחיזה להכבד כועס. כי בחינת אכילת חל הוא בבחינת הכבד נזון תחלה. אבל בחינת אכילת שבת הוא כלו קדש, ואין להכבד כועס - אחיזה בו. כי אכילת שבת כלו קדש כלו אלקות, וכל המזון הוא רק להמח והדעת, כי אז נכנע ונתבטל הכבד לגבי המח וכו', עין שם.

וזה עקר בחינת תקון אמונת חכמים בשלמות, כי כבר מבאר, שעקר פגם אמונת חכמים אמתיים הוא מחמת השונאים החולקים שהם חכמים בעיניהם וכנ"ל. ובאמת עקר החלוק שבין החכמים האמתיים ובין החכמים בעיניהם שהם חכמים של שקר, הן חכמים בחכמות חיצוניות ממש שהם הפילוסופים והמחקרים, הן כל החכמות של הבל של כל מיני מתנגדים אל נקדת האמת, עקר החלוק שביניהם - הוא בבחינה הזאת שהוא החלוק שבין אכילת שבת לאכילת ימי החל. כי בחינת אכילת חל הוא שהכבד נזון תחלה, שהוא בחינת אכילת עשו, שהוא בחינת כבד כועס, שאמר (בראשית כה, ל): "הלעיטני נא". ובחינת אכילת שבת הוא כלו קדש, בחינת המח נזון תחלה כנ"ל. כי חיות האדם נמשך כפי האכילה, ומשם נמשכין כל התאות. הינו כי החכמים של השקר הם מסטרא דעשו, שהוא בבחינת הכבד שהוא מלא דם, שהוא כלל תאות הגוף שבאים מרתיחת הדמים, שהוא נזון תחלה ואחר כך המח. הינו שבאמת עקר חכמתם כלם הם רק בשביל תאוות עולם הזה. כמו שרואין בחוש בהמחקרים - שכל חקירתם הוא בעסקי עולם הזה ותאותיו איך לעשות כלים נאים באמנות גדול וכיוצא בזה, כגון מדידה ומספר וכו', שהכל הוא בעסקי עולם הזה לצרך הגוף. ואפלו שאר חכמות הדקים יותר, אבל כל חכמתם וחקירתם בהם - כלם בשביל תאות הגוף ומדותיו הרעים. כי הם מלאים כל התאות ומדות רעות, כנראה בחוש, כי לא התחילו מימיהם לשבר שום תאוה ומדה רעה, וכל חקירותם וחכמתם הוא בשביל איזה תאוה ומדה רעה, כגון כדי שיגיע לו כבוד ושם גדול על־ידי חכמתו או שיקבל ממון הרבה והתמנות והתנשאות אצל המלכים והשרים על־ידי חכמתו, כנודע ומפרסם כל זה לבקיאים קצת בהם.

וכן אפלו בין ישראל בעצמם, כל החכמות של שקר כלם הם בשביל תאות הגוף, עד שיש שנוסעים לצדיקים מפרסמים וכונתם בשביל תאוות הגוף, כדי שיגיע לאיזה רבנות ומנהיגות או לאיזה פרנסה. כאשר מצוי עכשו הרבה מאד בעונותינו הרבים. וכל זה הוא בחינת 'הכבד נזון תחלה' דהינו תאות הגוף שבא מדם הכבד - הוא נזון תחלה, שכל כונתו הוא בשביל עסקי עולם הזה, בשביל תאות הגוף. כי כל חכמתו להרע שפנימיות כונתו הוא רק להשיג תאות הגוף, וכנ"ל.

אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת - אז המח נזון תחלה, הינו שכל כונתו בעסקיו הוא רק בשביל המח והדעת דקדשה, בשביל להגיע להתכלית האמתי הנצחי. כי זוכים לאמונת חכמים אמתיים שפרשו עצמן מתאות עולם הזה לגמרי בתכלית הקדשה והפרישות, שכל חכמתם הוא רק חכמה אמתיית חכמת התורה חכמות העולם־הבא, איך להשיג ולהגיע לחיים נצחיים של עולם־הבא. וכל המאמינים ומתקרבים להם ולתלמידיהם וכו' כל כונתם לשמים לבד. כדי להשיג על ידם איזה תקוה נצחיית לעולם־הבא. על־כן הם בבחינת 'המח נזון תחלה' שהוא בחינת ענג שבת, כי כל כונתם הוא רק בשביל התכלית האמת שהוא המח והדעת האמתי, וכנ"ל: