# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/66/5/

ועל כן בחינת שבת הוא עצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם, הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפין ועוברין עליו, צריך לזכר בשבת, שהוא בחינת בטול אל התכלית, כמו שכתוב (שמות כ, ז): "זכור את יום השבת" - 'זכרהו מאחד בשבת' (מכילתא בחדש פרשה ז). כי שבת הוא בחינת שב ואל תעשה, בחינת שביתה ובטול, שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו - יבטל עצמו איזה שעה ויזכר את עצמו בהתכלית, כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכר בהתכלית, שהוא להכלל באור האין־סוף יתברך. ואי אפשר לבאר זאת בכתב, כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה. אבל על־כל־פנים כל ישראל מאמינים שזה עקר תכליתם ותקותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות, שזהו בחינת שבת, שהוא בחינת שביתה ובטול. ועל־ידי־זה יתבטלו כל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר. ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית, בבחינת 'המח נזון תחלה', שיהיו אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המח והחכמה האמתי. לא שיהיה, חס ושלום, כל חכמתו ותחבולותיו בשביל העולם־הזה והגוף, שהוא בחינת עשו, בחינת הגוף נזון תחלה. כי בחינת שבת מבטל בחינת אחיזת עשו וכנ"ל. וזה בחינת מה שהיה בהמעשה של הבנים שנחלפו, בסוף, שכשרודפין אותו שרוצה לכנס אל הגן - שמרמז על הגן עדן - יעמד עצמו אצל שבת, דהינו כנ"ל, והבן.

כי באמת ישראל בכלל, הם בבחינת קדשת שבת, כמו שאומרים בברכת המבדיל: 'בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה', כי ישראל ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל. ועל־כן כל אכילת ישראל קדוש, כי ישראל אינם אוכלים שום מאכל מיד, רק צריכין להמתין הרבה קדם שאוכלין, ועל־ידי־זה הם ממשיכין עליהם בכל אכילתם בחינת קדשת שבת, שהוא בחינת 'המח נזון תחלה'. כי איש ישראל כשעומד בבקר ולבו חלש ורוצה לאכל, אבל אינו אוכל מיד, כי צריך להמתין עד שיטל ידיו ויברך ויתפלל, והכשרים והיראים ממתינים יותר, כי לומדים גם אחר התפלה קדם שאוכלים, וכשרוצה לאכל - אינו אוכל מיד, כי אם על־ידי כמה מצוות שעושין מקדם, שמקדשין המאכל, כגון בשר - צריך שחיטה ונקור ומליחה והדחה. וכן לחם - צריכין לקח חלה מקדם וכנ"ל, ואחר כך כשרוצה לאכל צריך לטל ידיו ולברך. נמצא, שכל אכילת ישראל הוא על־ידי המתנה הרבה, כי על־ידי כל זה שממתינין הרבה קדם אכילתן כנ"ל, על־ידי־זה ממשיכין על עצמן קדשת שבת שהוא שביתה ובטול, ומכניעין בחינת עשו שהוא בחינת "הלעטני נא", שחוטף המאכל מיד. אבל מחמת טרדת העולם הזה ותאוותיו, יוכל להיות שגם איש הישראלי ישכח, חס ושלום, בשעת האכילה וכיוצא - את התכלית, על־כן צריכין לזהר לזכר בכל פעם את השבת, דהינו שבתוך תקף הטרדא של העולם־הזה, או כשבא לאכל וכיוצא, יבטל את עצמו איזה שעה, שזהו בחינת שבת, אז יזכה שה'מח נזון תחלה', ויהיו נכנעים כל ההתנגדות והשונאים והבלבולים. וכל זה זוכין על־ידי נדר, שעל־ידי־זה זוכין לאמונת חכמים, ושעל־ידי־זה זוכין לענג שבת, ואז נשלם תקון אמונת חכמים בשלמות. כי עקר שלמות תקון אמונת חכמים הוא על־ידי שבת, כנ"ל, כי הא בהא תליא, על־ידי אמונת חכמים זוכין לשבת, שהוא בחינת 'המח נזון תחלה' - שיהיו כל מחשבותיו ותחבולותיו ועסקיו בשביל התכלית וכנ"ל, ואז נכנעין השונאים ואז זוכה לאמונת חכמים בשלמות, וכנ"ל.