# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/66/8/

וזה פרוש האגדה הפליאה מאד בענין ה'סבי דבי אתונא', אשר כל אדם ישתומם עליה, וכבר פרש אדמו"ר ז"ל בדרכי השגותיו הגבוהות והעמוקות מאד - רב המאמרים ככלם, רק שני מאמרים לא זכינו לשמע ממנו, שהם 'גברא דאוזיף' ו'ריחיא דתבירא'. גם הספור שקדם שאלותיהם, איך דבר הקיסר עם רבי יהושע בן חנניא, והספור שאחר־כך, איך הביאם לספינתו וכו', בכל זה לא זכינו שיגלה לנו הרמזים שבהם, וכבר שמעתי מפיו הקדוש שהיה מתגעגע לגלות גם על כל זה, אך לא עלתה בידינו בעוונותינו הרבים. כי גם מה שזכינו לשמע מפיו הקדוש - לא היינו כדאי, רק שחמלת ה' וחסדו הגדול גבר עלינו לשמע כל מה ששמענו בעזרתו הגדולה ישתבח לנצח.

עתה העיר ה' את לבבי ופקח את עיני למצוא בהם דברים של טעם, בחסדו הגדול יתברך.

וזה לשון הגמרא (בכורות דף ח:):

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניא: נחש לכמה מעבר ומוליד? אמר ליה: לשבעה שנין, והא סבי דבי אתונא ארבעוה ואוליד לתלת?! הנהו מעברין הוו מעקרא ארבעה שנין. והא משמשי שמושי?! אינהו נמי משמשי כאדם. והא חכימין אינון?! אנן חכימין מיניהו. אי חכימת, זיל זכינהו ואיתינהו לי. אמר ליה: כמה הוו? ששים גברי. אמר ליה: עביד לי ספינתא דשתין בתי, וכל ביתא, שדי בה שתין בסתרקי. עביד ליה.

כי מטא להתם, על לבי טבחא, אשכחיה לההוא גברא דקא עביד חיותא, אמר ליה: רישא אית לך לזביניה? אמר ליה: אין, אמר ליה: רישא בכמה? אמר ליה: בפלגא דזוזא, יהב ליה. לסוף אמר ליה: הב לי רישך, יהב ליה חד רישא דחיותא, אמר ליה: אנא רישא דחיותא אמרי לך? אנא 'רישך' אמרי לך. אמר ליה: אי בעית דאשבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא. אמר ליה: מסתפינא, דכל דמחוי להו קטלי ליה. אמר ליה: דרי כרוכיא דקניא, וכי מטית להתם זקפיה כמאן דקא מתפח.

אזל, אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי, דאי חזי כרעא דעילא קטליה ליה לבראי, ודנפקא קטלי להו לגואי, אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי, אפכיה לסנדליה קטלינהו לכלהו. אזל אשכח ינוקי מלעיל וסבי מתתאי, אמר: אי יהיבנא שלמא להנהו, קטלי ליה הני, סברי אנן עדיפינין דיתבנן לעיל ואנהו לתתא. אי יהיבנא להני, קטלי לי הני, סברי אנן עדיפינין דאנן קשישי ואינהו דרדקי. אמר להו: שלמא לכו. אמרי ליה: מאי עבידתיך, אמר להו: חכימא דיהודאי אנא, אתאי למגמר חכמה מניכו. אמרי ליה: אי הכי נבעי מינך מלתא, אמר להו: לחיי, אי זכיתו לי כל דבעיתו עבידו לי ואי זכינא לכו אכלו נהמא גבאי דידי בספינתא; עד כאן לשון הגמרא.

רש"י: לכמ ה מעבר ומוליד. כמה שוהה עברו במעיו: דבי אתונא. מקום: והא משמשי שמושי. ואי הוו מעברי לא הוו משמשא, שדרך חיה ובהמה לאחר שנתעברה אינה מקבלת זכר: והא חכימי. הני סבי וירדו לסוף המעשה: זכינהו. נצחם בחכמתך: בסתרקי. כסאות: כי מטא להתם. לכרך שלהם: עביד חיותא. מנתח בהמה: ואנא רישא דחיותא אמרי לך. בתמיה: סגי. צעוד ולך לפני: דרי כרוכא דקני. טול חבילה של קנים: וכי מטית התם. כנגד הפתח, זקוף החבילה: כמאן דמתפח. כאדם העומד לפוש: אזל. רבי יהושע: אשכח דרבנאי. אורבים: מאבראי. שלא יצא אחד מהזקנים לחוץ: מגואי. שלא יניח אחד לכנס: וכי חזי הנך סבי כרעא דעילא קטלי לבראי. שהיתה אסקופת החדר עבה, ונשפכין סובין או אפר עליה ונכרת בה פסיעות אדם: וכי חזי כרעא דעילי. קטלי לשומרים בראי שהניחו לבא: וכי חזי כרעא דנפקא קטלי לגוואי. שהניחו לצאת, והשומרים לא היו הורגים שום אדם אלא אם כן נכנס כלו לפנים על כרחו או אחד יוצא כלו לחוץ: אפכיה. רבי יהושע לסנדלו ועמד על האסקפה, ונראה פסיעה אחת נכנסת ופסיעה אחת יוצאת, ודחפוהו השומרים ויצא - וכשבאו הזקנים וראו כן, ודמו ששני בני אדם הן, אחד נכנס ואחד יוצא, וקטלינהו לכלהו השומרים, ואחר־כך נכנס רבי יהושע: ינוקי מלעיל. בעליה להרע נתכונו, שהנותן שלום לעליונים תחילה, הורגין אותו התחתונים ואמרו, אנו הזקנים, ולא היה לך לתן שלום להבחורים תחילה, והנותן שלום לזקנים, הורגין אותו הבחורים ואומרים הלא ראית חשובים מהם, שאנחנו למעלה והם למטה: מאי עבידתך. מאי בעית הכא: אי הכי. דחכימת, נבעי אנן מינך: אי זכיתו לי. אם תנצחוני:

אמר לו הקיסר ל  רבי יהושע בן חנניא: כמה הוא זמן עבורו של הנחש עד שמוליד? אמר לו: שבע שנים. שאלו: והרי זקני אתונה הרביעו והוליד אחר שלש שנים, אמר לו אלו היו כבר מעברים מקדם ארבע שנים. שאלו: והרי הם משמשים [וזה סימן שלא היו מעברים קדם]?! אמר לו: אלו הנחשים משמשים כדרך בני אדם. שאלו: והרי הזקנים האלו חכמים! אמר לו רבי יהושע: אנחנו חכמים יותר מהם. אמר לו הקיסר: אם אתה חכם יותר מהם לך תנצח אותם ותביא אותם לכאן, שאלו רבי יהושע: כמה אנשים הם? אמר לו: ששים. אמר לו רבי יהושע: עשה לי ספינה עם ששים חדרים ובכל חדר יהיו ששים כסאות, ועשה לו כך הקיסר, המשך

כי הקיסר שאל לרבי יהושע בן חנניא: 'נחש לכמה מעבר ומוליד'? - 'נחש' הינו חכמות חיצוניות שהם מזהמת הנחש, כמו שכתוב (בראשית ג, א): "והנחש היה ערום מכל". 'לכמה מיעבר ומוליד'? פרוש: מהיכן נמשך העבור והלדה של חכמותיהם, כמה זמן ויגיעות צריכין להוליד חכמות כאלו. 'אמר ליה: לשבעה שנין' - זה בחינת השבעה מדות שהם בחינת שבעה שנים. כי יש בחינת שבע שנים טובות, שהם בחינת שבע מדות טובות. ויש שבעה שנים רעות, שהם בחינת 'שבע הפרות הרעות', שהם שבע מדות רעות, שהם כלל כל התאוות ומדות. והשיב לו רבי יהושע בן חנניא, שכל חכמותיהם נמשך רק מהשבעה מדות רעות, שהם משקעים בכל התאוות והמדות רעות, שכלולים בבחינת שבעה שנים, ומשם נמשך כל חכמותיהם, כי כל חכמותיהם הם רק מחמת תאוות עולם הזה, וכנ"ל.

ושאל לו: ' והא סבי דבי אתונא ארבעוה ואוליד לתלת' - 'תלת' זה בחינת שלש הראשונות שהם בחינת 'חכמה בינה דעת'. כי "את זה לעמת זה עשה אלהים" (קהלת ז, יד), כידוע. וגם בהסטרא־אחרא יש בחינת שבעת ימי הבנין שהם בחינת שבע מדות שבהם כלולים כל התאוות, ושלש ראשונות 'חכמה בינה דעת' שהם בחינת חכמה ושכל. ושאל לו: הלא סבי דבי אתונא נסו הדבר והולידו לשלש, הינו שהם אומרים שכל חכמותיהם נולדים רק על־ידי הדעת שכלול משלש ראשונות, לא על־ידי תאוות ומדות רעות, כי הם אומרים שבאים על חכמתם רק על־ידי חקירת השכל.

השיב לו רבי יהושע בן חנניא: ' הנהו מעברין הוו מעיקרא ארבעה שנין' - הינו שבאמת כשחוקרין ובאים על חכמתם נדמה שהוא מחמת חיוב השכל, אבל הכל נמשך מחמת התאוות ומדות רעות שהם מלאים ומעברים מהם מקדם. ותאותם ומדותיהם הרעות מסבבים בדעתם ומביאים אותם לחכמות כאלו. וזהו בחינת 'ארבעה שנין'. כי כל התאוות ומדות נמשכין מהארבעה יסודות, כידוע ומובא בספרים, שכל המדות והתאוות כלולים בשבעה מדות, וכלם נמשכין מארבעה יסודות ששרשם בקדשה העליונה הם ארבע אותיות השם. אבל הם נפלו על־ידי תאוותיהם להרע של כל הארבעה יסודות, ומשם נמשך כל חכמתם ושכלם. וזהו הנהו מעברין הוו מעקרא ארבעה שנין - שהם בחינת הארבעה יסודות שבהם כלולים כל התאוות, ומחמת שהם מלאים מהם מקדם, על־ידי־זה מסתבב בדעתם כל אלו החכמות. כי המחשבות והחכמה שבאדם הוא כפי המדות שאוחז בהם, כמובן בדבריו ז"ל על פסוק (שופטים טז, יט): "שבע מחלפות ראשו" (בסוף סימן כט, עין שם).

' והא משמשי שמושי' - ששאל אותו: והלא הם מתיגעים ומשמשין חכמיהם בבת י כנסיות הרעים שלהם. כי שמוש תלמידי־חכמים דקדשה הם בחינת ההלכות, כמו שפרש רש"י בכמה מקומות, מחמת שעקר ההלכות מקבלין על־ידי שמוש תלמידי־חכמים. אבל 'את זה לעמת זה', כי גם ההולכים אחר הבל של חכמותיהם הם משמשים גם כן חכמיהם, ומקבלין חכמות החיצוניות מהם, והשיב לו: ' אינהו נמי משמשי כאדם' - שהאמת הוא כן שהם משמשים חכמיהם, אבל הוא רק כקוף בפני אדם, כי עקר האדם הם ישראל שקרויים אדם, שעוסקין בחכמות התורה שנקראת אדם, כמו שכתוב (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם". והעוסקין בחכמות חיצוניות מתדמין עצמן כקוף בפני אדם ומשמשין גם כן חכמיהם. אבל יש הפרש והבדל בינם לבינינו, כי אנו משמשין חכמינו בשביל התכלית, והם משמשים חכמיהם ופנימיות כונתם בשביל תאוות עולם הזה, כדי שיקבל חכמות הרפואות, כדי שיהיה לו ממון שיקבל על־ידי שיהרג אלפים נפשות ברפואותיו של שקר [כמבאר במקום אחר (שיחות הר"ן סימן נ) להתרחק מדאקטורים כי הם רוצחים נפשות ברפואותיהם].

כאשר הגיע רבי יהושע לשם לאתונה - נכנס לבית המטבחים ומצא שם אדם שמנתח בהמה, שאלו: יש לך ראש למכור? אמר לו: כן, שאלו: הראש בכמה? אמר לו: בחצי זוז, ונתן לו רבי יהושע חצי זוז, אחר כך הוא אמר לו: תן לי את ראשך, ונתן לו ראש של בהמה, אמר לו רבי יהושע: אני בקשתי ממך ראש של בהמה? אני בקשתי את ראשך! אמר לו רבי יהושע: אם אתה רוצה שאני אעזב אותך - לך לפני והראה לי את הפתח של מושב חכמי אתונה, אמר לו: אני מפחד, כי כל מי שמראה את זה - הם הורגים אותו. אמר לו רבי יהושע: שא חבילת קנים על כתפך וכשתגיע ליד הפתח הנח אותה ויראה שאתה רוצה לנוח, וכך עשה, הלך רבי יהושע לשם, ראה שיש שומרים מבפנים ומבחוץ, וכאשר החכמים היו רואים בקרקע סימני טביעת רגל נכנסת (עין רש"י), היו הורגים את השומרים שבחוץ, וכאשר היו רואים בקרקע סימני טביעת רגל יוצאת, היו הורגים את השומרים שבפנים, והפך רבי יהושע את אחד מסנדליו ועמד על הכניסה, ואז חשבו שמישהו יצא החוצה, ושמישהו נכנס, והרגו את השומרים שבפנים ושבחוץ, ואז נכנס רבי יהושע, והוא ראה שהקטנים יושבים למעלה והגדולים יושבים למטה, ואמר לעצמו: אם אומר שלום לבחורים - יהרגו אותי הזקנים, באומרם שהייתי צריך לתת להם שלום קדם שהרי הם זקנים מהם, ואם אומר שלום לזקנים - יהרגו אותי הבחורים שיאמרו אינך רואה שאנו יותר חשובים מהם שאנחנו יושבים למעלה? רבי יהושע אמר להם: 'שלום לכם', שאלו אותו חכמי אתונה: מה מעשיך כאן? אמר להם מחכמי היהודים אני ובאתי ללמד ממכם חכמה, אמרו לו: אם כן, נשאל אותך שאלה, אמר להם: אני מסכים, ובתנאי שאם אתם תנצחוני - הנכם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים, ואם אני אנצח אתכם - תבואו לאכול עמי לחם בספינתי.

והא חכימין אינון! אנן חכימין מניהו - זהו כפשוטו, ששאל אותו: והלא אנו רואין שאף־על־פי־כן הם חכמים שבאים על חכמות גדולות לעשות כלים נפלאים, וכיוצא. השיב להם כפשוטו: אנן חכימין מניהו - כי כל חכמתם הוא בעסקי עולם־הזה, וכנ"ל, אבל כל חכמותינו הוא בשביל התכלית האחרון לבד, על־כן בודאי אנו חכמים יותר מהם. ובאמת אלו הצדיקים הגדולים שיגעו וטרחו הרבה באמת בשביל התכלית ופרשו את עצמם מהעולם־הזה לגמרי, זכו אחר־כך להשיג גם חכמתם על בוריה, כמו שראינו בכמה צדיקים שהיו בקיאים בכל השבעה חכמות יותר מהם הרבה, רק אנשים פשוטים אסור להם לעסק בהם, כי יש בהם אבני נגף, וגם אפלו אלו האנשים פשוטים הם חכמים יותר מהם, מאחר שהם הולכים בדרכי התורה הקדושה, שעל־ידי־זה הם עוברים ועולים על כל החכמות, כמו שכתוב בהתורה "בא אל פרעה" (סימן סד). אבל הצדיקים הקדושים הגדולים במעלה בקיאין גם בכל החכמות יותר מהם הרבה.

אי חכימת זיל זכינהו וכו', אמר ליה: כמה הוו, שתין גברי, אמר ליה: עביד לי ספינתא וכו' - הינו שהשיב לו רבי יהושע בן חנניא שלנצח אותם החכמים החיצונים - צריכים לחגר מתניו מאד, וצריכים להיות גבור גדול בתורה ותפלה ומעשים טובים, ועל־ידי־זה יוכל לנצח אותם. וזה ש אמר ליה, עביד לי ספינתא - הינו התורה שנקראת 'ספינה', בחינת (משלי לא, יד): "היתה כאניות סוחר". כי העולם הזה הוא ים סוער וזועף, כמובא בכל הספרים. וכאשר יכול כל אדם להבין בנפשו מה נעשה עמו בזה העולם, ואיך מצולת הים סוער עליו בכל יום, ולעבר זה העולם, שהוא בחינת ים סוער - צריכים לזה ספינה חזקה מאד, שהוא בחינת התורה הקדושה, שאין זוכין לה כי אם על־ידי החכמים הקדושים, שהם יודעים לדרש ולפרש לנו את התורה וכנ"ל, ועליהם נאמר (תהלים קז, כג): יורדי הים באניות - שהוא התורה כנ"ל. עושי מלאכה במים רבים - שהם עושים מלאכה גדולה ונפלאה ב'מים רבים', במים השוטפים של זה העולם. המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה - כי רק הם רואים מעשי ה' ונפלאותיו במצולת הים, שהוא זה העולם, מה שנעשה עם כל אחד, איך גלי הים ומשבריו עוברים על כל אחד כל ימי חייו, ורק הם יודעים להציל הנפשות המתקרבים אליהם ממצולות הים הזה, על־ידי שמכניסים אותם לתוך ספינותיהם הקדושות והחזקות, שהם התורות הנפלאות שמגלים לנו. וזה בחינת ספינתא של שתין בתי - זה בחינת ששים מסכתות של הש"ס, שהם כלל תורה שבעל־פה שזהו בחינת אמונת חכמים.

וכל ביתא שדי ביה שתין בסתרקין - פרש רש"י: 'כסאות', זה בחינת תפלה, שהיא בחינת מלכות דוד, כנודע, בחינת כסא מלכות. ועל־כן דוד שעסק כל ימיו בתפלה הרבה עד שזכה לחבר ספר תהלים, שהוא כלל זמירות ותפלת ישראל, על־כן זכה לכסא מלכות לנצח. וזהו בחינת שתין בסתרקין - כי התפלה כלולה מששים, בחינת (שיר השירים ו, ח): "ששים המה מלכות". ודיקא על־ידי־זה מכניעין החכמים דסטרא־אחרא שהם גם־כן בחינת ששים, כמו שכתוב שם: כמה הוו שתין גברי. כי יונקים מבחינת "ששים המה מלכות". כי על־פי פשוטו נאמר זה הפסוק "ששים המה מלכות" עליהם, כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר על בני עשו ובני הפלגשים של אברהם וכו' שהם במספר ששים, ומהם נבחר (שם פסוק ט): "אחת היא יונתי" וכו', שהם ישראל. ועל־כן צריכין שתהיה התפלה כלולה מששים מלכות שבקדשה, שהם כלל המלכות דקדשה להכניע מלכות עשו וכו', שהם בחינת ששים מלכות דסטרא־אחרא.

וזהו בחינת 'ששים גבורים', בחינת הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כלם אחוזי חרב וכו', ופרש רש"י: 'איש חרבו על ירכו, שעושים סימנים בתורה' וכו', הינו בחינת כלל החכמים שבתורה כלל תורה שבעל־פה. ועל־כן צריכים שתהיה הספינה כלולה מששים בתים, שהם ששים מסכתות כנ"ל, ובכל בתי ששים בסתרקי - הינו כסאות, בחינת תפלה, הינו שיהיה כל הלכה והלכה של התורה כלולה מששים כסאות, שהם בחינת כלל התפלה כנ"ל, הינו שעל כל הלכה והלכה של התורה ישפך שיחו לפני השם־יתברך, וירבה בכל התפלות עד שיזכה לקימה, וכמו שהזהירנו אדמו"ר ז"ל לעשות מהתורות תפלות (תנינא סימן כה), ומי שזוכה לזה ויש לו ספינה כזאת, הוא יכול לחגר מתניו לילך אל החכמים דסטרא־אחרא שהם בחינת הסבי דבי אתונא ולהתוכח עמהם ולנצחם.

וזה שאמר להקיסר: עביד לי - כי נודע, שהאדם כפי מעשיו כן זוכה לנצח הסטרא־אחרא, ואז הם דיקא מסיעין לבנות בנין הקדשה, שזהו בחינת (דברים ו, ה): "בכל לבבך" - בשני יצריך (ברכות נד.), ולהפך חס־ושלום - להיפך. ועל־כן אמר רבי יהושע בן חנניא להקיסר שהוא בחינת מלכות הרשעה: עבוד לי - כי אתה בעצמך צריך לעשות לי ספינה כזאת, וכן היה, כמו שכתוב שם: עביד ליה - כי רבי יהושע בן חנניא היה צדיק גדול ונורא מאד, ופעל בתורתו ומעשיו הטובים עד שמלכות הרשעה בעצמה הכרחה לעסק לעשות ולהשלים, בחינת ספינתו הנ"ל, שכלולה מששים בתי, שהם כלל התורה, ובכל ביתא ששים בסתרקין, שהם כלל התפלה ששפך לפני השם־יתברך על כל תורה ותורה שיזכה לקימה, כנ"ל.

כי מטו להתם על לבי טבחא - 'בי טבחא' זה בחינת הסטרא־אחרא והס"מ (והסמ"ך מ"ם) וחילותיו, שעוסקין לטבח ולשחט בני אדם, על־ידי שעוסקים להכניס מחשבות רעות בבני אדם, שעל־ידם עקר הזביחה והשחיטה שהם זובחים ושוחטים אותם, בבחינת (הושע יג, ב): "זבחי אדם" וכו', שזהו בחינת שר הטבחים של מצרים שנמכר יוסף אליו. כי מה שסכן את עצמו הצדיק רבי יהושע בן חנניא לירד למקום הסטרא־אחרא שמשם יניקת חכמות החיצוניות שעוסקים בהם חכמי יון שהם בחינת הסטרא־אחרא, זה בחינה אחת עם מה שירד יוסף הצדיק למצרים שהיתה מלאה גלולים ועבודה זרה וחכמות חיצוניות, שהיתה אז עקר במצרים, כידוע בספרים, שעקר חכמות חיצוניות היתה תחילה במצרים ואחר־כך קבלו מהם חכמי יון, שהם הסבי דבי אתונא, ובשביל זה הכרח יוסף הצדיק לירד למצרים, ואז נמכר תחילה לשר הטבחים שהוא תקף הסטרא־אחרא של מצרים, שמשם הזביחה והשחיטה של כל הכרוכים אחריהם, חס ושלום. וזהו בעצמו בחינת רבי יהושע בן חנניא שהוריד את עצמו לחכמי יון שהם הסטרא־אחרא ש על לבי טבחא - שהוא בחינת הס"מ והסבי דבי אתונא שעוסקין לטבח על־ידי המחשבות רעות שמכניסין בבני אדם, כי עקר השחיטה של האדם, חס ושלום, הוא על־ידי המחשבות רעות, כשאין שומרין את עצמם מהם כראוי, רחמנא לצלן.

וזהו אשכחיה לההוא גברא דקא עביד חיותא - הינו שמצא לאותו האיש שהוא המסית הוא המדיח. דקא עביד חיותא - שעוסק לעשות חיות רעות, שהם בחינת מחשבות רעות, להכניסם בבני־אדם, כמו שכתוב במקום אחר בסימן מ"ט, שמחשבות רעות הם בחינת חיות רעות וכו', עין שם. אמר ליה, רישא אית לך לזבוני, אמר ליה: אין. אמר ליה, רישא בכמה - 'ראש' זה בחינת המחשבה שבראש; ששאל אותו, אתה עוסק במשא ומתן זה - למכר ולהכניס מחשבות רעות בבני־אדם, הודיעני רישא בכמה? - הינו באיזה דבר מחשבה אתה מתגבר יותר על בני אדם ללכדם במצודתך? אמר ליה: בפלגא דזוזי - הינו במחשבות של תאות ממון. וזהו בפלגא דזוזי - כי 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי יש לו מנה מבקש מאתים' וכו' (קהלת רבה ג, א). ועל־כן נקראת תאות ממון - 'פלגא דזוזא', כי הוא עומד תמיד בפלגא ומחצה, כי אינו ממלא תאותו לעולם, כי 'יש לו מנה מבקש מאתים, יש לו מאתים' וכו'.

יהב ליה - כי רבי יהושע בן חנניא רצה אז להכניע ולשבר כחם של חכמות דסטרא־אחרא, שהם בחינת סבי דבי אתונא, שעקר יניקתם ממחשבות רעות של תאוות רעות, ועל־כן הכרח להוריד את עצמו אל הצנור שלהם, שמשם יונקים כחם, וכמובא בדבריו ז"ל בהתורה 'ראיתי מנורת זהב' וכו' בלקוטי א' סימן ח', עין שם. וכשהצדיק מוריד את עצמו אליהם אינם מבינים כונתו, וסוברים שגם הוא כשאר ההמון הנלכדים במצודתם שנותנים כח להסטרא־אחרא על־ידי תאוותיהם הרעות, וכמובן כל זה בהתורה 'תקעו ג'' בלקוטי תנינא סימן ח', עין שם.

וזהו בחינת יהב ליה - שנתן לו בחינת פלגא דזוזא, שהוא תאות ממון. הינו שרבי יהושע בן חנניא הוריד את עצמו לתוך המדה רעה הזאת של תאות ממון, עד שנדמה להם שנותן להם כח כמו שאר בני־אדם - שנותנים כח בהסטרא־אחרא, חס ושלום, על־ידי תאוותיהם הרעות.

לסוף אמר ליה: הב לי רישך - הינו תן לי המחשבה רעה שבראש שקניתי על־ידי הפלגא דזוזא שנתתי לך, דהינו על־ידי שהורדתי עצמי לתאוה זאת של ממון, שעל־ידי־זה אתה לוכד את העולם כנ"ל. יהב ליה רישא דחיותא - שנתן לו איזה מחשבה רעה שהיא בחינת חיות רעות, כנ"ל.

אמר ליה: אנא רישא דחיותא אמרי לך ? אנא 'רישך' אמרי לך: - שרבי יהושע בן חנניא הודיע לו אחר־כך שלא בא לכאן, חס ושלום, לקנות ולקח מחשבות רעות, כי אם רישך אמרי לך - שמה שהורדתי את עצמי לכאן היה בשביל 'רישך', כי אני רוצה לחתך ראשך להכניעך ולשברך, ורק בשביל זה הורדתי את עצמי לצנור הרע הזה, כדי לשברו ולהכניעו (וכמבאר מזה בהתורה 'ראיתי' הנ"ל).

אמר ליה: אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא - שרבי יהושע בן חנניא ראה, שכבר יש לו כח לשבר הצנור הרע הזה שהוריד את עצמו לשם, אבל לא הספיק את עצמו בזה, כי רצה לשברם לגמרי, על כן רצה להניח אותו לבלי לשברו ולהרגו לגמרי, רק לירד יותר, עד שיראה הפתח של הטמאה הגמורה, ששם יושבים תקף הסטרא־אחרא שהם חכמי יון שהם הסבי דבי אתונא. כי כל מה שרוצים לשברם יותר צריכין לירד לשם יותר, על כן אמר ליה: אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא - הינו אם אתה רוצה שאניח אותך, תלך ותראה לי הפתח שלהם.

אמר ליה: מסתפינא, דכל דמחוי להו קטלי ליה - כי כל המלחמה הזאת היה בארח מחשבה ושכל. וזה שהשיבה לו המחשבה שהוריד את עצמו אליה עד שהיה לו כח להרגה לגמרי, רק הניחה וכבשה תחת ידו, שתלך עמו ממחשבה למחשבה, עד שיראה פתח הטמאה של הסבי דבי אתונא, על כן השיבה לו המחשבה: איך אפשר להתקרב לשם? הלא כל המתקרב לשם הורגים אותו, "כי שחה אל מות ביתה" וכו' (משלי ב, יח).

אמר ליה: דרי כרוכיא דקניא, וכי מטית להתם זקפיה כמאן דקא מתפח - שהשיב להמחשבה: מה שאתה מתירא לירד לשם שלא תהיה נלכד שם, אתן לך עצה כללית בענין המחשבות איך תנצל תמיד מהם, וזהו דרי כרוכיא דקניא וכו' - 'כרוכיא דקניא' זה בחינת המחשבות שבמח שנקראים 'קנים', בחינת (משלי ד, ה): "קנה חכמה קנה בינה" דקדשה, ולהפך בהסטרא־אחרא יש גם כן קנים דסטרא־אחרא (כמו שכתוב בהתורה 'אשרי העם' בסימן לה לקוטי א). וזהו בחינת כרוכיא דקניא - בחינת כריכת המחשבות רבות שבמח, שהרעיונים והמחשבות כרוכים ונסבבים זה בזה, שעל־ידי־זה האדם נתפס, חס ושלום, במה שנתפס, על־ידי שהמחשבות נכרכים ונסבבים והולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה עד שבאים למה שבאים, חס ושלום.

והעצה לזה: דרי כרוכיא דקניא זקפיה כמאן דמתפח - שפתאום יעמד האדם וינוח וישבת ויהיה 'שב ואל תעשה' במחשבתו. וזה בחינת שבת שהזכרנו למעלה, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והמחשבות והרעיונים הרבים יבטל את עצמו וינוח וישבת בבחינת שבת.

כי באמת המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו (סימן נ, תנינא), רק כשמתבלבל במחשבות ורעיונים הרבה נדמה לו שקשה לו לשוב ולצאת מהם. אבל עקר העצה שפתאם יעמד וישבת ויבטל עצמו, כנ"ל. וזהו דרי כרוכיא דקניא - הינו כשאתה נושא כריכות המחשבות ורעיונים הרבה, זקפיה כמאן דאתפח - שפתאום יעמד כמי ששובת עצמו, הינו בחינת שבת, בחינת בטול.

כי זה כלל גדול בענין המחשבות, שהעקר הוא 'שב ואל תעשה', כמו שכתוב בלקוטי תנינא בסימן קכ"ב, ואפלו אם כבר, חס ושלום, נתעה מחשבתו, ונכרכה והלכה למקום שהלכה, אם ירצה לחזר ולשוב ולסותרה - יהיה נלכד ביותר, רק שצריך גם אחר־כך להיות שב ואל תעשה מעתה על־כל־פנים, שבתוך תקף בלבול המחשבות, יעמד וינוח ולא יחשב עוד. ולפעמים שצריך לזה בטול שיבטל עצמו לגמרי ויזכר בהשם־יתברך ויבטל את עצמו לגבי אור האין־סוף. וזה בחינת שבת, שצריך האדם לזכר תמיד ולהמשיך על עצמו קדשת שבת בימי החל בכל עת.

וזה בחינת מה שכתוב בסוף המעשה של הבנים שנחלפו (ספורי מעשיות מעשה יא): שכשמגרשין את האדם - יעמד עצמו אצל שבת, כי 'שבת אגין על אדם־הראשון', עין שם. הינו בחינה הנ"ל, בחינת דרי כרוכיא דקניא אתפח - שבתוך כל הבלבולים יעמד וינוח בבחינת שבת, כנ"ל, ועל־ידי־זה ינצל ממחשבות רעות, וכנ"ל. ואז יוכל לראות הפתחים שיש שם, כי ענין זה הוא עצה טובה לכל אדם, אך מי שהוא בעל כח גדול כמו רבי יהושע בן חנניא, יכול על־ידי־זה שיבטל עצמו בכל פעם בבחינת שבת - לראות את כל הפתחים של הטמאה שהם בחינת פתחא דבי אתונא, ולילך לשם ולשברם ולהכניעם.

אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי וכו' - ופרש רש"י: 'אורבים'. שראה שם אורבים הרבה שאורבים על האדם להרגו כשיתקרב אליהם, כי הוא המסית הוא המסטין הוא ההורג (בבא־בתרא טז.). כי בתחלה הוא וחילותיו מסיתין את האדם שיכנס לשם, ותכף כשרוצה לכנס לשם הורגין אותו על פי רב מיד, כנראה בחוש, כי רבים אשר מתו מיד כשרצו להתקרב אליהם קדם שיכנסו לשם. ויש שנכנסו לשם ואין מניחים אותו לצאת כי יהרגו אותו מיד. וזהו שראה דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי - שיושבים שם אורבים הרבה מבית ומבחוץ, דאי חזי כרעא דעילי קטלי להו לבראי, ודנפקא קטלא להו לגואי - שאם רוצה לכנס - הורגים מבחוץ, ואם רוצה לצאת - הורגים מבפנים, כי "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (משלי ב, יט), וכתיב (שם ז, כז): "דרכי שאול ביתה" וכו'.

אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי אפכיה לסנדליה קטלינהו לכלהו - הינו כשראה רבי יהושע בן חנניא שנופל עליו פחד כשרצה לכנס לשם, מחמת שראה שם אורבים הרבה מבית ובחוץ, על־כן אמר שבודאי זהו מחמת שלא תקנתי אותי עדין היטב, ועדין יש בי איזה אחיזת הגוף שמחמת זה אני מתירא מהאורבים האלו, וכמו שכתוב בהתורה 'ראיתי' סימן ח' הנ"ל, על מאמר רבה בר בר חנא 'דלמא שקלית מידי מניהו', עין שם, אהדרינהו ניהליה הדר מסתגי לן וכו', עין שם, שמבאר שם, שמי שרוצה להוריד את עצמו אל הצנור הרע של הרשעים שיונקים מהם, צריך שיהיה נקי מהגוף בתכלית הזכוך עד שלא ישאר לו שום שמץ בעלמא מתאוות הגוף. ועל־כן אפכיה לסנדליה קטלי להו וכו' - 'סנדל' זהו בחינת הגוף, כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקון כא, דף מח:) על פסוק (שמות ג, ה): "של נעליך מעל רגליך" - 'נעל דא גופא דנגעה ביה בת פרעה', דהינו שיש בו איזה אחיזה וריח בעלמא מאיזה תאוה.

ועל־כן באמת שמענו ממנו ז"ל (חיי מוהר"ן סימן רלד): שצריכין לזכך את הגוף עד שלא ישאר בו ריח בעלמא - כי יש צדיקים ששברו התאוות, אבל הוא כמו עור שמעבדין אותו ועדין נשאר בו איזה ריח, אך צריכין לזכך עצמו כל כך עד שלא ישאר בו שום ריח בעלמא מתאוות הגוף, ואמר, שצריכין לזכך הגוף כמו עור שמעבדין אותו ומהפכין אותו ואין בו שום ריח שאינו טוב. וזהו בחינת אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי וכו' - דהינו שהפשיט את עצמו מהגוף שהוא בחינת 'נעל וסנדל' לגמרי, וזהו בחינת אפכיה לסנדליה - שזכך את עצמו כל־כך כמו שמהפכין את העור כנ"ל, ועל־ידי־זה קטלי להו לגואי - כי כשזכך את עצמו מאחיזת הגוף, על־ידי־זה הכניע אותם והרגם קצתם, כי כפי הזכוך שהאדם מזכך את עצמו - כן הורג ומכניע את חילות הסטרא־אחרא. וזהו אפכיה לסנדליה פעם שנית, הינו שחזר וזכך את עצמו עוד בזכוך אחר זכוך, בצרוף אחר צרוף עד דקטלינהו לכלהו, כי על־ידי שזכך עצמו בזכוך אחר זכוך שזהו בחינת 'אפכיה לסנדליה' שתי פעמים, על־ידי־זה הרג כלם, וכנ"ל.

אזל אשכח ינוקי מלעיל וסבי מתתאי - זה מובן למי שבקי בדרכיהם של המתנגדים אל האמת, הן העוסקים בחכמות חיצוניות של פילוסופיא, הן אפלו המתנגדים שבין ישראל הכשרין בעצמן, שנתרבה הקטיגוריא, ויש מתנגדים הרבה על נקדת האמת ומרבין במחלקת. ובכל אלו המתנגדים, דרכיהם שעקר הריב והמחלקת וההתנגדות - מעוררין בני הנעורים, שהם קופצים בראש ומעיזים פניהם נגד הכשרים האמתים העוסקים בעבודה תמה בתפלה בכונה וכו', ופוערים פיהם עליהם ומבזים אותם הרבה בעזות גדול, והמתנגדים הזקנים יושבים מלמטה ונראים כשותקים, אך מצד אחד הם גרועים יותר, כי כל המחלקת נצמח מהם על־ידי דבוריהם הרעים שהכניסו בבני הנעורים, רק הזקנים, מחמת שכבר אין להם רתיחת הדמים כל־כך, על־כן הם נראים כיושבים מלמטה ושותקים. אבל באמת מצד אחד הם גרועים יותר, כנ"ל. וזהו בחינת ינוקי מלעיל וסבי מלתתא.

אמר אי יהיבנא שלמא להני, קטלי לי הני, סברי אנן עדיפנן דיתבינן לעיל וכו'. אי יהיבנא להני וכו' אנן עדיפנן דאנן קשישי וכו' - כי יש בכל אחד חסרון ומעלה, כי בני הנעורים שיש להם עזות גדול מאד, וקופצים מאד לבזות את הישרים האמתיים. אבל גם יש בהם מצד אחד מעלה, מחמת שעדין הם בני הנעורים, ולא הזקינו עדין בדרכיהם ודעתם הרעה, על כן היה אפשר לדבר עמהם, להתוכח עמהם לנצחם להשיבם אל האמת, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (חיי מוהר"ן סימן שצה): שבני הנעורים בקל להשיב אותם יותר מהזקנים, כמו שכתב על פסוק (תהלים קיט, קעו): "תעיתי כשה אבד" (בסימן רו), עין שם.

אבל הזקנים יושבים מלמטה, ואף־על־פי שהם שותקים ונראים שאינם חפצים במחלקת, אבל הם אינם מניחים להפך דעת בני הנעורים אל האמת לאמתו, כי כבר נשתרשו בדעתם הנבוכה. וכן באפן אחד יכולים לדבר עם הזקנים יותר - מחמת שאין להם רתיחת הדמים כל כך, ומודים שאין ראוי להחזיק במחלקת על־כל־פנים, אבל אז יקפצו בני הנעורים ויעיזו פניהם ויאמרו שאינם משגיחים על הזקנים שאינם חפצים במחלקת, כי אנחנו מלעיל וכו'. וזהו אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני וכו', אי יהיבנא להני קטלי לי הני - וכנ"ל, שאם ינצח את אלו - יקפצו אלו, ואם ינצח אלו - יקפצו אלו, וכנ"ל.

אמר: שלמא לכו - שאמר שיש לו כח לעשות שלום עם כלם עם הנערים והזקנים. דהינו שינצח את כלם. כי הנצחון של הצדיק האמת הוא בחינת שלום, כי אינו חפץ בשום נצחון כי־אם לגלות האמת לעשות להם טובה נצחיית, ועל־כן הצדיק נקרא איש שלום, בחינת (תהלים קכ, ז): "אני שלום". כי עקר השלום הוא כשמהפכין דעת האדם אל האמת בחינת (זכריה ח, יט): "האמת והשלום אהבו". כי להפך, חס ושלום, אין זה שלום, הינו אם ירצו, חס ושלום, שיסכים האמת אל השקר - אין זה שלום, כי קושטא קאי (שבת קד.), ו"שפת אמת תכון לעד" (משלי יב, יט), ואי אפשר שיתהפך האמת אל השקר. ועל־כן כתיב (ישעיה מח, כב): "אין שלום אמר ה' לרשעים", כי כל זמן שהם רשעים ונוטים אחר השקר - אי אפשר להיות עמהם בשלום, כי האמת לא יתבטל לעולם, כנ"ל. ועל־כן הצדיק כשמנצח את החולקים והמתנגדים אל האמת - זהו עקר השלום, כנ"ל.

וזהו ש אמר להם: שלמא לכו - דהינו שהוא יכול לנצח כלם להפכם אל האמת שזהו בחינת שלום, כי אף־על־פי שיושבים ינוקי מלעיל וסבי מתתאי שעל־ידי־זה אי אפשר להתוכח עמהם, וכנ"ל, אף־על־פי־כן יש כח בהצדיק הגדול להכניעם ולנצח שניהם יחד. כי כבר הפך סנדלו שני פעמים, שפשט את עצמו מהגוף בזכוך אחר זכוך, על־כן יש לו כח לנצח שניהם יחד הנערים והזקנים, שזהו בחינת 'שלמא לכו', וכנ"ל.

אמרו ליה: מאי עבידתיך? אמר להו: חכימא דיהודאי אנא - שהשיב להם שהוא חכם יהודי, שכל חכמתו הוא רק חכמות היהדות, שהיא חכמה תכליתית, כי אין לו שום חכמה של הבל, הן חכמות חיצוניות של פילוסופיא ממש, הן חכמות העולם, רק כל חכמתו היא חכמה יהודיית איך להשיג את התכלית הנצחי שעוסקין בזה כלל ישראל, שעל כן נאמר עליהם (דברים ד, ו): "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", אבל המון עם, יכול להיות שמתערב בחכמתו איזה חכמה של חוץ, אבל אנא חכימא דיהודאי - שכל חכמתי היא רק חכמת היהדות לא זולת. אתאי למגמר חכמה מניכו - כי אני חזק בדעתי שאני יכול לקבל חכמה גם מכם. כי באמת מי שהוא חכם אמתי - יכול לקבל חכמה ורמזים להתקרב להשם־יתברך אפלו מתקף הסטרא־אחרא ומחכמי אמות העולם, כי בכל מקום יש בהעלם איזה טוב בבחינת (מלאכי א, יא): "בכל מקום מקטר מגש לשמי", רק שאר בני אדם אסורים לסכן עצמן לכנס לשם - שלא יהיה נלכד שם, חס ושלום, אבל הצדיק יכול לקבל חכמה גם מהם, בבחינת 'איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו''. וזהו אתאי למגמר חכמה מניכו - כי אני יכול לקבל חכמה גם מכם, כנ"ל.

ועל־כן אמרו לו: אי הכי נבעי מנך. והקשו המפרשים, מאי 'אי הכי'? אדרבא! הלא הוא אמר שבא ללמד מהם, אך על־פי הנ"ל נתבאר היטב, כי הבינו שמה שאמר: אתאי למגמר חכמה מניכו - לא היה מחמת קטנותו נגדם, אדרבא! בזה גלה גדל חזקו בחכמתו האמתית שהוא חזק בחכמתו כל־כך עד שאינו מתירא שילכד בשטותיהם, רק יכול לקבל חכמה גם מהם, כנ"ל, על־כן שפיר אמרו ליה: אי הכי שאתה חכם כל־כך נבעי מנך, אמר להו: לחיי, אי זכיתו לי כל דבעית עבידו וכו', אי זכינו לכו אכלו נהמא גבאי דידי בספנתא - זה בחינת (משלי כה, כא): "אם רעב שנאך האכלהו לחם", ודרשו רבותינו ז"ל (ספרי עקב ט): 'לחמה של תורה'. הינו שאני רוצה להטיב לכם אם אנצח אתכם, שתאכלו אצלי מלחם חדושי תורתי - בספינתא, שהוא בחינת כלל התורה, ובזה יהיה להם נסיון אם ירצו ישובו אל האמת, שבזה חפץ הצדיק האמת מאד, ואם לאו - יתקים בהם סוף המקרא: "כי גחלים אתה חתה על ראשו" וכו'.