# כג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/23/

כי כשאדם חוטא, חס ושלום, אזי כפי חטאו נסתלק ונתעלם נקדה העליונה ואינה מאירה לנקדה התחתונה, שזה בחינת פרוד - שזה עקר הפגם של כל העוונות, חס ושלום, ועל־ידי־זה נחרב הבית־המקדש, שהוא בחינת נקדה העליונה שנסתלקה למעלה ואינה מאירה כראוי בנקדה התחתונה. כי מבאר שם בהתורה הנ"ל, שהבית־המקדש הוא בחינת נקדה העליונה, ועל־כן כשגברו העוונות ונסתלקה נקדה העליונה למעלה - על־ידי־זה נחרב הבית־המקדש שהוא מכון לשבתו, שמשם היתה מאירה נקדה העליונה לנקדה התחתונה, ואז הוא בחינת הסתלקות השכינה בחינת (ראש־השנה לא.): 'עשר מסעות נסעה שכינה' וכו', ואז כל חיותינו הוא דיקא מההעלמה של המאמר סתום שמחיה כל המקומות הרחוקים מן הקדשה וכו', כמובן בהתורה "ואיה השה לעלה" (בסימן יב), ואז צריכין לצעק 'איכה' שהוא בחינת 'איה' [וכמבאר כל זה במקום אחר בהלכות חליצה הלכה ג (שבהלכות גטין), שמבאר שם ענין תשעה־באב ובין המצרים וכו', עין שם].

וזהו בחינת השלש שבתים של בין המצרים, שמתחילין משבעה עשר בתמוז שבו נשתברו הלוחות על־ידי חטא העגל (תענית כו:). כי שבירת הלוחות ששבר משה בעת שראה עצם החרבן שעשו מעשים שאינם הגונים כאלה, שהוא מעשה העגל, שהוא עבודה־זרה שהוא קיא צואה בלי מקום, וגם "ויקמו לצחק" וכו' (שמות לב, ו), כמו שדרשו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא כ) ומובא בפרוש רש"י, ואז שבר משה את הלוחות והשם־יתברך הסכים על ידו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פז.). כי בזה ששבר את הלוחות עשה תקון נפלא, הינו שראה, שעתה אי אפשר בשום אפן לקבל שום קדשה באתגליא כי־אם בדרך העלם על־ידי בחינת בקשה וחפוש, שהוא בחינת 'איה' הנ"ל, שהוא מאמר סתום שמחיה כל מקומות הרחוקים אפלו הנקראים מקומות המטנפים, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת שבירת הלוחות והאותיות פרחו למעלה (פסחים פז:), ונסתלקה הקדשה למעלה, שהם אותיות התורה, שעל ידם עקר התגלות כבודו בעשרה מאמרות שהם בחינת עשרת הדברות.

ועל־ידי־זה המשיך תקון בחינת בקשת איה הנ"ל, להורות, שעכשו כל התקון הוא דיקא על־ידי ההעלמה וההסתלקות, שמי שרוצה לחוס על עצמו, כשרואה עצם החרבן צריך לחפש ולבקש 'איה מקום כבודו', כי כבודו נסתלק ונתעלם מאד וכו', ובשביל זה צועקין 'איכה' בחצות ובתשעה באב, בחינת 'איה' הנ"ל, ואז בין המצרים כל התקון על־ידי שלש שבתים שבין המצרים שקורין בהם תלתא דפרענותא - לעורר ישראל בתשובה, ועקר התשובה אז הוא על־ידי בקשת 'איה' הנ"ל, שהוא בחינת צעקת 'איכה' וכנ"ל.

ועל־כן הם שלש שבתים כנגד שלש ראשונות שהם בחינת מאמר סתום, בחינת נקדה העליונה שהוא בחינת כסא דמתכסיא וכו' שהוא בחינת נקדת סגול שכלול משלש נקדות, כי שלש ראשונות חשובות כאחת, וכלם כלולים בבחינת כתר מאמר סתום, כי עליהם נאמר (חגיגה יג.): 'במפלא ממך אל תדרש', כמובא (זהר יתרו כב.) על פסוק (דברים ד, לב): "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" - 'אתה שואל', שהם בחינת שבעת ימי הבנין וכו'.

והכלל, כי עקר התקון, כשיש יחוד בין חמה ולבנה, בין משה ויהושע, שהם בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה, שהוא כשמכניעין זרע עמלק, שהוא בחינת תקף הדם שבחלל־השמאלי וכו', ואז מאירה הנקדה העליונה בנקדה התחתונה, שמשה מאיר ליהושע דרך בחינת הוא"ו שבתוך האלף, ואז נשלם האלף, ונעשה אדם לשבת על הכסא וכו', וכל זה לא יהיה בשלמות כי־אם כשיבנה בית־המקדש, שהוא בחינת נקדה העליונה וכו', אבל בעת החרבן, שהוא בחינת בין־המצרים אז התקון רק על ידי צעקות 'איכה' שהוא בחינת בקשת 'איה' הנ"ל.

אבל גם זה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי קדשת שבת־קדש שאז מאיר בחינת 'איה', ואז זוכין לעלות לשם בקדשה, כי אז הוא עלית כל העולמות עד המאמר־סתום, ובכח זה יכולין להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל לזכות לתשובה שלמה אפלו הירודים מאד, שהם בבחינת 'ונפיק' - שיוכלו למצוא את השם־יתברך על־ידי בקשת וחפוש 'איה מקום כבודו' (וכמבאר כל זה בהלכות שבת הלכה ה, עין שם היטב), ועין בדברינו היטב ענין בקשת אי"ה הנ"ל, שהעקר שאפלו כשאדם רואה בעצמו שנתרחק מאד מאד על־ידי מעשיו הרעים ומגונים מאד, עד שנפל, חס ושלום, לבחינת מקומות המטנפים, גם אז, אל יתיאש את עצמו בשום אפן, רק יבקש וידרש ויחפש גם משם איה מקום כבודו יתברך וכו', ועל־ידי־זה תהיה הירידה תכלית העליה, כמבאר בסימן י"ב הנ"ל, ובמקומות שדברנו מזה, עין שם.