# כח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/28/

וזה בחינת מצות מילה, כי על־ידי כריתת הערלה ושפיכות דמים של התינוק שנשפך אז, זה בחינת כריתת זרעו של עמלק. כי עמלק הוא בחינת זהמת הערלה בחינת פגם הברית, ועל־כן חלק על מצות מילה, כי היה חותך מילות וזורק כלפי מעלה, כמו שכתוב (דברים כד, יח): "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תצא י), ומצות פריעה שעל־ידי־זה נתגלה העטרה - זה בחינת למנות מלך, כי התגלות העטרה זה בחינת תקון הברית, שעל־ידי־זה זוכין למלכות כמו יוסף הצדיק כמו שכתוב בזהר הקדוש (נח דף נט:): 'מאן דנטיר ברית זכה למלכו' (מי ששומר הברית זוכה למלכות).

ואחר־כך נותנין שם לתינוק - זה בחינת נקדה העליונה, כי שם של ישראל כלול בשמו יתברך, כי שמו משתף בשמנו (ירושלמי תענית פרק ב, הלכה ו), כי השם נמשך משרש החיות של ישראל, מבחינת (בראשית־רבה א, ד): 'ישראל עלה במחשבה תחלה', שזה בחינת נקדה העליונה (עין בזהר משפטים קיט:), ואז נשלם בחינת האלף שעל־ידי־זה נשלם בחינת אדם. כי רק עתה התינוק בבחינת אדם, כי כשהערלה חופה על הברית - אין זה תמונת אדם, ועל־כן רק ישראל שהם נמולים קרויים אדם (יבמות סא.; זהר יתרו פו.).

ועל כן מילה דוחה שבת (שבת קל.), כי אף־על־פי שקדשת שבת גבוה מאד מאד, שאפלו בנין בית־המקדש נדחית מפניו וכנ"ל (מכילתא תחלת ויקהל), אף־על־פי־כן אי אפשר להמשיך קדשת שבת בזה העולם כי אם על־ידי ישראל דיקא, כמו שאומרים (שחרית לשבת): ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות וכו', כי לישראל עמך נתתו באהבה וכו', כי ישראל ושבת הם בחינה אחת, בחינת כלליות הקדשה העליונה בשרשה, כמובן בסדר ההבדלה שמברכין: המבדיל בין קדש לחל, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, כי שבת - בחינת כלליות התורה בשרשה וישראל וקודשא־בריך־הוא כלא חד (זהר אחרי עג:), בבחינת (מנחה לשבת): אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ תפארת גדלה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדשה לעמך נתת וכו'. ועל־כן אי־אפשר שימשך הארת קדשת שבת בזה העולם כי אם על־ידי ישראל דיקא, על־ידי שהם שומרים את השבת. כי על־ידי העכו"ם אי־אפשר שימשך קדשה זאת של שבת שגבוה ונעלמת מאד מאד, ועל־כן אדרבא! 'גוי ששבת חיב מיתה' (סנהדרין נח:), כי הוא אצלו בחינת רבוי אור שגורם מיתה, כידוע (עין עץ־חיים שער הכללים פרק א).

וזה שיסדו רבותינו ז"ל בסדר התפלה של שבת (ברכת יוצר דשבת): לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו, שבח יקר וגדלה יתנו לאל מלך יוצר כל, המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדשתו ביום שבת־קדש - כי בשבת נמשך בחינת שביתה ומנוחה לכל היצורים, שעל־ידי־זה כל קיומם, כמו שכתוב (בראשית ב, א): "ויכלו השמים והארץ וכו' ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו", ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ט): 'מה היה העולם חסר? מנוחה, בא שבת בא מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה', אבל כל החיות דקדשה והמנוחה והשביתה שנמשך בשבת על כל יצוריו, הוא על־ידי שישראל שומרים את השבת, ועל־כן כל היצורים מחיבים לפאר ולברך וכו' אותו יתברך בשבחים גדולים ונוראים על שהנחיל מנוחה לעמו ישראל וכו', כי על־ידי שמירת ישראל את השבת, על־ידי־זה נמשך עליהם ניחא ושביתה וכו' וכנ"ל. ואפלו קדם מתן תורה היה הכל מתקים בזכות ישראל שיקבלו את התורה וישמרו את השבת.

וזה ושמרו בני ישראל את השבת וכו', ביני ובין בני ישראל אות היא - כי על־ידי קדשת שבת שנתנה רק לישראל, רואים גדלת ישראל שנתן להם יום מנוחתו לנחלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים צב, שמות רבה כה, יב), כי סוד קדשת שבת הוא רק בינו ובין בני ישראל ואין דבר חוצץ ביניהם, בבחינת (משלי יד, י): 'ובשמחתו לא יתערב זר'. ועל־כן מילה דוחה שבת, כי רק על־ידי מצות מילה נעשה בחינת אדם, בחינת איש ישראל שיש לו חלק בהמשכת קדשת שבת בזה העולם כנ"ל, ועל־כן בודאי מצוה זאת דוחה שבת, כי הוא תקון בחינת אדם, שהוא קדשת ישראל, שכל קדשת שבת תלוי בהם כנ"ל.

וזהו ממש ענין פקוח נפש שדוחה שבת, מטעם 'מטב שיחלל שבת אחת משיחללו שבתות הרבה' כנ"ל (באות י"א). שעקר הטעם, כי כשנחסר אחד מישראל מהעולם נחסר המשכת קדשת שבת מזה העולם כנ"ל, וכן מחמת זה מילה דוחה שבת, כי על־ידי מצות מילה נעשה בחינת אדם ונכלל בקדשת ישראל, שעל־ידי־זה נמשך על־ידו קדשת שבת. ועל־כן הוא דוחה שבת, כי כל המשכת קדשת שבת הוא על־ידי ישראל כנ"ל, בחינת ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכו', כנ"ל.

ועל־כן מילה ושבת הם תרין סהדין, כי שניהם תלויים זה בזה, כי אי־אפשר להמשיך קדשת שבת כי־אם על־ידי ישראל החתומים בחותם הקדוש, שהוא מצות מילה, שעל־ידי־זה נעשה איש ישראל כנ"ל, וכן אי־אפשר להתקים בקדשת ישראל כי אם על־ידי שבת, כי עקר הקדשה הוא קדשת הברית. אבל זעירין אינון דזוכין לזה בשלמות, אבל עקר קיום רב ישראל שאינם צדיקים כראוי בקדשת הברית, בפרט שיש הרבה מאד שפגמו בזה כמו שפגמו, כל קיומם על־ידי מצות מילה ושבת, כי על־ידי מצות מילה כל ישראל נקראים בשם צדיקים [כמו שאמר רבנו ז"ל בהתורה צוית צדק בסימן כג], ועל־ידי שבת זוכין לתשובה - להתחזק את עצמו בכל מקום שהוא וכו' ועל־ידי־זה הכל מתקימים בקדשת ישראל, ועל־כן שבת ומילה הם תרין סהדין, כנ"ל.

ובחל הם העדות תפלין ומילה, כי גם בחל כל קיומנו הוא על־ידי שבת שמחיה כל ימות השבוע, כמובא. רק שבחל אי־אפשר להמשיך קדשת שבת כי אם על־ידי שמקשרין על עצמם התפלין הקדושים, אבל שבת קדוש מעצמו, ואסור אז להניח תפלין, כי על־ידי קדשת שבת בעצמו נכללין ונקשרין בו יתברך, כנ"ל.