# מג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/43/

וזהו אם תשיב משבת רגליך - כי העקר לתקן בחינת הרגלין, שהם כלי ההליכה, לילך בדרך התורה, בדרכי התשובה הנ"ל, בבחינת (תהלים כו, יב): "רגלי עמדה במישור" וכו', כי עקר הברור הוא בבחינת רגלין, כי שם כל אחיזתם, בבחינת (משלי ה, ה): "רגליה יורדות" וכו' כידוע (סימנים סז, רעז).

כי זה בחינת תקף ההתגרות שמתגרה הבעל דבר עתה בדורות הללו מאד בכלל ובפרט, כי עתה הוא בעקבות משיחא, בחינת רגלין, ששם אחיזת הסטרא־אחרא והקלפות מאד, ועל־כן צריכין לידע, שעתה בדורות האלו, כשמתגבר האדם בתנועה קלה לשוב להשם־יתברך הוא יקר אצל השם־יתברך הרבה מעבודות גדולות של דורות הראשונים, וכמובא כל זה בכתבי האר"י ז"ל (עין שער הגלגולים הקדמה לח, אות ע), ובדברי הבעל־שם טוב ז"ל (עין תולדות־יעקב־יוסף, פרשת עקב), ובפרט מדברי אדמו"ר ז"ל (שיחות הר"ן סימן לו), ועל־כן עקר קץ הגאלה הוא כד מטו רגלין ברגלין (זהר פקודי רנח.), ויקים (זכריה יד, ד): "ועמדו רגליו ביום ההוא" וכו', כמובא כל זה הרבה בכתבי האר"י ז"ל (עץ־חיים, שער לט, פרק א, ועוד), וכל התקון על־ידי שבת כנ"ל, בחינת "אם תשיב משבת רגליך", וכנ"ל.

כי זה העולם בכלל הוא בחינת רגלין (סימן נד), בחינת (ישעיה סו, א): "והארץ הדום רגלי", שזהו בחינת נקדה התחתונה שהוא בחינת שתיקה והמתנה, בחינת (תהלים סב, ו): "דם לה' וכו' אך לאלקים דומיה נפשי" וכו', בחינת (איכה ג, כו): "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'" - שפרושו שתיקה והמתנה, כי בזה העולם צריכין רק להמתין, כי הוא צל עובר וענן כלה ורוח נושבת וכו'. ובני אדם צריכין לעבר בו בשביל נסיון וצרוף, והעקר שיעמד בנסיון וימתין בכל הדברים - שלא יהיה להוט אחר שום תאוה של מותרות, ומה שמכרח לו יהיה לו בטחון וימתין תמיד לישועת השם - וכן בכל מה שעובר עליו עדי יזכה לתכליתו הנצחי, כי על־ידי־זה זוכין לקדש כל העבדות והמשא ומתן של ששת ימי המעשה לקשרם לשבת, שעל־ידי־זה נעשה בחינת אלף, בחינת 'אדם לשבת על הכסא', כי על־ידי הדמימה והשתיקה הנ"ל, מקדשין כל העבדות של ימי החל, עד שממשיכין על־ידי וא"ו (ששת) ימי המעשה, בחינת וא"ו שבתוך האלף, שעל־ידי־זה ממשיכין ומקשרין עצמן לנקדה העליונה, שהוא בחינת כסא דמתכסיא, שמשם עקר קדשת שבת, כי שבת בכלל הוא בחינת נקדה העליונה, והעולם בכלל בחינת נקדה התחתונה, ועל־ידי שמקדשין ששת ימי החל על־ידי הדמימה והשתיקה כנ"ל, על־ידי־זה ממשיכין על־ידי ששת ימי החל, שהם בחינת וא"ו מנקדה העליונה לנקדה התחתונה ונעשה בחינת אדם וכו', שזה בחינת דרך התשובה וכו', כנ"ל.

וזהו אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וכו' - כי כל השביתה בשבת מלעשות חפציו ביום קדשו, הכל בבחינת אם תשיב משבת רגליך. כי כל הברורים - בבחינת רגלין, שבשביל זה אסור שום עשית חפציו ביום הקדוש והנורא הזה וכנ"ל. וזהו וקראת לשבת ענג - כי עקר קדשת שבת הוא דיקא לקים ענג שבת, שהם השלש סעודות של שבת שהם בחינת ע' דן נ' הר ג' ן, שהם בחינת שלש מצוות הנ"ל שלש נקדות הנ"ל, שהם בחינת דרך התשובה כנ"ל (אות ד). וזהו ולקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך - בחינת תקון הכבוד לזכות לכבוד אלקי על־ידי דרכי התשובה וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל (אות ד) על פסוק זה וכבדתו מעשות דרכיך - שמרמז על דרכי התשובה בחינת שני הבקיאות הנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לכבוד אלקי וכו', שכל זה הוא בחינת קדשת שבת, כנ"ל.

וזה ממצוא חפציך ודבר דבר - 'שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חל', כי באמת עקר עלית הדבור הוא בשבת, כי אז עולין הרגלין שהם בחינת דבור, בחינת (תהלים נח, ב): "צדק תדברון", בחינת (ישעיה מא, ב): "צדק יקראהו לרגלו", שזהו בחינת (תהלים פה, יד): "צדק לפניו יהלך" וכו', כמו שכתוב במקום אחר (סימן קלט). כי הדבור - בחינת מלכות פה שעקר עליתה בשבת מלכתא (עין בבא קמא לב:), כי בששת ימי החל שהוא בחינת העולם הזה, צריכין רק לשתק כנ"ל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין פט.) על פסוק "האמנם אלם צדק תדברון", מה יעשה האדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאלם. כי אסור לדבר שום דבור של עסקי עולם הזה, רק דבורי תורה ותפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם): יכול אף בדברי תורה? תלמוד לומר "צדק תדברון", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא יט:) "ודברת בם" - ולא בדברים בטלים. אבל אי־אפשר להתקים בלא הדבור, כי צריכין לדבר בעסקי עולם הזה והצטרכות ההכרחיים. אך צריכין לקשר כל הדבורים אל התורה, שיהיו כל דבוריו במשא ומתן, וכיוצא - בשביל התכלית הנצחי כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (בסימן כט), שצריכין לכון בכל דבור שמדבר בשביל המשא ומתן שכונתו כדי שיתן צדקה, וכן בכל הדבורים.

אבל בשבת גם דבור זה אסור, כי אסור לעסק במשא ומתן ובשום מלאכה (ארח־חיים סימן שז), ואפלו דבור של עסקי חל אסור, אפלו אם כונתו לשם שמים באמת, כי אפלו מלאכת המשכן נדחה מפני שבת (מכילתא ויקהל), מכל שכן כל המשא ומתן ודבוריו, אפלו אם עושה משא ומתן באמונה כראוי, בבחינת מלאכת המשכן, כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן יא), אף־על־פי־כן בשבת גם זה אסור, כי בשבת אסור לדבר שום דבורי חל כי אם דבורי שבת - שהם דברי תורה ותפלה ושבחים והודאות להשם־יתברך, ולזמר זמירות של שבת - להודות לה' בכל לב בשמחה גדולה ועצומה, על שנתן לנו בחמלתו מתנה טובה הזאת, שהיתה גנוזה בבית גנזיו שהוא קדשת שבת.

כי שבת - למעלה מהדבור, וכל הדבורים נמשכין משבת, כי שבת בבחינת שתיקה העליונה שהיא למעלה מהדבור, בחינת סיג לחכמה שתיקה, שהוא בחינת כתר, בחינת המתן. כי שרש הדבור הוא במחשבה שהוא בחינת שתיקה, כי הדבור בחינת חכמה, בחינת (משלי ב, ו): "כי ה' יתן חכמה מפיו" וכו', ושרשו בבחינת כתר, בחינת שתיקה, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה', שהשתיקה מקפת את החכמה, שהוא בחינת הדבור כמו סיג וגדר, כמו שכתוב שם (במאמר הנ"ל). כי צריכין לשתק קדם שמדברין, להתישב היטב קדם שמוציאין הדבור, וכן בין דבור לדבור. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (מגלה יח.): 'מלה בסלע משתוקא בתרין', כי השתיקה למעלה מהדבור והיא שרש הדבור ותקונו, וכל זה נמשך משבת שהוא בבחינת כתר, בחינת כסא דמתכסיא - ששם סוד השתיקה, בחינת (ישעיה ג, ג): "חכם חרשים ונבון לחש", ואסור אז לדבר שום דבור, כי אם דבור של שבת, שנמשך מבחינת שתיקה העליונה, שהוא דבור של ישוב הדעת - דבורי אמונה להתדבק על ידם להשם־יתברך, בחינת (תהלים פט, ב): "אודיע אמונתך בפי", בחינת ויום השביעי משבח, ואומר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'" וכו' (בברכת היוצר של שבת). וזהו "אז תתענג על ה'" דיקא - דא אוריתא דעתיקא סתימאה, שהוא בחינת על ה' (כמובא בהתורה 'לשמש' בסימן מט, לקוטי חלק א') שהוא למעלה מהתורה הנגלה, ששם עקר בחינת התשובה, שהוא בחינת שבת, כמובא במקום אחר (עין סימן עט).

וזה והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך - שהוא 'נחלה בלי מצרים', הינו כי על־ידי שבת זוכין שיתבטלו כל המצרים של הקדשה, שעל־ידם כל החרבנות בכלל ובפרט, בבחינת (איכה א, ג): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", כי מי שאוחז את עצמו בכח קדשת שבת, שהוא בחינת כח קדשת הצדיק, שהוא שבת דכולהו יומי כנ"ל (אות ג) - אין שום מיצר שירחיקו מהשם־יתברך, כי מכלם ישוב להשם־יתברך, כי יזכה לדרכי התשובה הנ"ל, שהם בחינת 'בקי בעיל בקי בנפיק', בחינת "ואציעה שאול הנך" וכנ"ל. כי יעקב היתה מטתו שלמה (ספרא בחקתי ב, ח), ומבטל קלפת עשו וישמעאל, שהם מיצרי הקדשה שהחריבו את הבית־המקדש, שעל ידם אריכת הגלות. כי 'יעקב ומשה כחדא חשיבו', בחינת הצדיק האמת שממשיך קדשת שבת שהוא בחינת דרכי התשובה הנ"ל. על־כן על־ידי שמירת שבת שמקבלין מהצדיק האמת כנ"ל, על־ידי־זה זוכין לנחלה בלי מצרים, שאין שום דבר יכול להרחיק מהשם־יתברך, חס ושלום, כי מכלם ישוב להשם־יתברך, וכנ"ל.