# מה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/45/

ועקר קדשת שבת הוא שמחה - שצריכין לזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, כמו שכתוב (בסימן יז), וכמבאר בדברי רבותינו ז"ל הרבה, וזה עקר תקון דרכי התשובה שנתתקנים על־ידי קדשת שבת. כי עקר התשובה לשוב נפשו לשרשה בבחינת 'זרקא - דאזדריקת לאתר דאתנטלית מתמן' (כמו שכתוב בסימן לה לקוטי חלק א), ושרש נפשות ישראל הוא בחינת שמחה, כי שרשם במחשבה דקודשא־בריך־הוא. כי ישראל עלו במחשבה תחלה (בראשית־רבה א, ד), ששם מקור השמחה, כמו שכתוב (דברי־הימים־א, טז, כז): "עז וחדוה במקומו", כי אין עצבות לפני המקום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה:), וכל עקר פגם כל העברות הוא בחינת עצבות - שמשם נמשכין כל העברות, שעקרם פגם הברית, שנמשך מהקלפה הנקרא 'לילית' - על־שם העצבות והיללה, כידוע (תקוני זהר תקון כא, נג:; ועין סימן קסט). ועל־כן 'עברה גוררת עברה' (אבות ד, ו), כי העברה נמשך מבחינת זהמת הנחש, שהוא בחינת (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה", הפך קדשת השמחה שהוא לשמח בהשם־יתברך בחינת (תהלים קד, לד): "אנכי אשמח בה'"; "שמחו בה' וגלו צדיקים" וכו' (שם לב, יא), וכשעובר עברה, חס ושלום - נמשך עליו עצבות, בחינת (שם לח, יט): "אדאג מחטאתי", בחינת "יגון ואנחה" (ישעיה לה, י), שהם בחינת ס"מ (סמ"ך מ"ם) ונוקביה, כמו שכתוב בכונות (משנת חכמים תפלת האצילות פרק י). ומחמת התגברות העצבות יותר גוררת עברה יותר כנ"ל. ועל־כן עברה גוררת עברה, ולא היה שום תקנה לשוב.

על־כן עקר התשובה על־ידי גדולי הצדיקים שיכולין לעורר הנקדות טובות שבישראל, אפלו בהגרועים המלאים עברות - גם בהם מחפשים הצדיקים הגדולים, ומוצאים בהם נקדות טובות, כי 'אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון' (ברכות נז.), וכמו שכתוב בהתורה 'ועוד מעט ואין רשע' וכו' (סימן רפב) ובשארי מקומות רבים, עד שמכניסים בהם, שגם הם ישמחו נפשותיהם. ועל־ידי־זה הם מוציאים אותם מעברות ומפגמים ומחזירים אותם בתשובה. וזה בחינת קדשת שבת שמודיעים להם, כנ"ל, כי שבת בחינת שמחה וחדוה. כי בשבת מתבטלים כל הדינים, כמו שכתוב (זהר תרומה קלה:): 'וכל שלטני רוגזין ומארי דדינא כלהון ערקין ואתעברו מינה' (וכל שליטי הרגז ובעלי הדינים כלם בורחים ומסתלקים ממנה), והשם־יתברך מסתכל אז רק על הטוב שבישראל. על־כן כל מי שממשיך על עצמו קדשת שמחת שבת, שנמשך גם עליו בכח הצדיקי אמת - על־ידי־זה יכול לזכות לילך בדרכי התשובה הנ"ל, שהם בחינת בקיאות הנ"ל, בחינת בקי בעיל בקי בנפיק וכו', בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך".

כי אף־על־פי שהבעל־תשובה צריך לצעק ולבכות הרבה לפני השם־יתברך ולשבר לבו מאד, כמו שכתוב (תהלים נא, יט): "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה", אבל אף־על־פי־כן, צריך להיות בקי בהלכה, שלא יתרחק, חס ושלום, מהשם־יתברך, יותר, על־ידי־זה. כי בכל דרכי הקדשה יש בהם בחינת "צדיקים ילכו בם", וההפך - בחינת "פושעים יכשלו בם" (הושע יד, י), בחינת זכה - נעשה לו סם חיים לא זכה וכו' (יומא עב:). כי בודאי צריך הבעל־תשובה לסבל בזיונות ושפיכות דמים בכמה בחינות וכמבאר בהתורה הנ"ל, שעקר התשובה הוא כשישמע בזיונו ידם וישתק ויקים דם לה' וכו', ובכלל זה הוא גם כן מה שצריך לסבל בזיונות ושפיכות דמים מעצמו, בבחינת (תהלים סט, כא): "חרפה שברה לבי" וכו'. כי צריך להתביש בעצמו מעוונותיו ופגמיו, עד שיהיה נשפך דמיו בקרבו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב:): 'כל העובר עברה ומתביש בה - מוחלין לו על כל עוונותיו', אבל אף־על־פי־כן צריכין להיות בקי בהלכה זאת מאד - שלא יבא על־ידי־זה לעצבות ומרה שחורה דסטרא־אחרא, וכמו שהזהיר אדמו"ר ז"ל על זה (שיחות הר"ן סימן מ"א), ואמר, שלב־נשבר הוא ענין אחר מעצבות. וצריכין לזהר שלא יתאחז העצבות מהלב־נשבר, על־כן הזהיר להתגבר שיהיה כל היום בשמחה בכל דרכי עצותיו הקדושות, רק בשעה מיחדת יהיה לו לב נשבר לפרש שיחתו לפניו יתברך כבן לפני אביו וכו', וכל זה כלול בבחינת בקי בהלכה הנ"ל, ועל־כן באמת עקר דרכי התשובה אי־אפשר לקבל כי־אם על־ידי גדולי הצדיקים הנ"ל, שהם מורים לנו דרכי התשובה בחינת בקיאות בהלכה, והעקר על־ידי קדשת שבת שהוא מקור השמחה, שאז השם־יתברך מסתכל רק על הטוב וכו', כנ"ל.