# מז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/47/

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ראש־השנה כט.): יום טוב של ראש־השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, משחרב בית־המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית־דין. כי במקדש שהוא בחינת נקדה העליונה כנ"ל, או בכל מקום שיש בו בית־דין כמו ביבנה (שם), דהינו שיש שם צדיקי אמת בחינת משה נקדה העליונה, שם צריכין לתקוע בראש־השנה אפלו בשבת, כי גדולי הצדיקים זוכין ליום שכלו שבת (תמיד לג:) - כלו תשובה, כי הם עושים תמיד תשובה על תשובה, הינו שעושים תשובה תמיד על השגתם הראשונה וכו' כנ"ל. ועל־כן הם יכולין לתקוע אפלו בשבת, כי הם בקיאים בהלכה היטב, על־כן אפלו כשתוקעים בשבת - לא יבואו לידי שום פגם, חס ושלום על־ידי־זה. אבל עכשו שאין לנו בית־המקדש, ואין לנו בית־דין הגון קבוע כמו בימיהם, כי אין אנו יודעין היכן הצדיקים האמתיים הגבוהים כל־כך, שהם בקיאים בהלכה זאת של תשובה היטב, על־כן אסור לתקוע בשבת - שלא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים שלא יצא מדרכי הבקיאות הנ"ל.

כי באמת שופר כלול מכמה בחינות, כי הוא מעורר ומשבר הלב מאד בבחינת (עמוס ג, ו): "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" וכו', שזהו בחינת מה שצריך הבעל תשובה שיהיה לו לב נשבר וכו' כנ"ל. אבל אחר לב נשבר - צריך לבוא לשמחה, כמו שכתוב בדבריו ז"ל, שזהו גם־כן בחינת שופר כנ"ל, ובשבת צריכין רק שמחה ואסור לעורר שום לב נשבר כלל, על־כן אסור לתקוע בשבת, וזהו בחינת 'שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים' - שהוא במקום הסטרא־אחרא (עין זהר פנחס רמד., ותקוני־זהר תקון כד, סט.), ששם אחיזת העצבות, כי שם כל המלאכות והמשא ומתן והעסקים והטרדות של פרנסה, שהם בחינת עצבות בחינת "בעצבון תאכלנה". אבל במקדש ובמקום שיש בו בית־דין גדול שהם בחינת בקיאים בהלכה הנ"ל - הם יודעים לתקוע גם בראש־השנה שחל להיות בשבת, כי יודעים להזהר היטב, שלא לעורר בשבת על־ידי השופר שום לב נשבר, ושלא לצאת מהגבול של קדשת שבת, רק על־ידי תקיעתם זכו לתשובה על תשובה שזה צריכים גם בשבת, על־כן הם היו תוקעים גם בשבת.