# סח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/68/

וזה בחינת קדוש על היין בשבת, ונלמד מפסוק (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו על היין (פסחים קו.). כי עקר הקדוש הוא להמשיך קדשת שבת על עצמו, כדי לקדש את כל הנצוצות ונפשות שנתבררו בימי החל שעולין בכניסת שבת כנ"ל. ועתה ממשיכין עליהם קדשה על־ידי הקדוש, ועל־כן אומרים על הכוס ויכלו ומתחילין - יום הששי ויכלו השמים וכו', כי כל פרשת 'ויכלו' (בראשית ב, א־ג) מדבר מזה, שב יום הששי - ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וכו' - דהינו שביום השביעי בשבת כלתה ונגמרה המלאכה על־ידי השביתה והניחא שנמשכה אז על כל הברואים, בחינת 'בא שבת בא מנוחה', שזה כל שלמות וגמר ותכלית של "כל מלאכתו אשר עשה", כמובא לעיל מפרוש רש"י שפרש על זה - 'מה היה העולם חסר? מנוחה' וכו'.

וכל זה אנו מזכירין בתחלת הקדוש על היין, כי כל הקדוש הוא בשביל זה, כדי להמשיך קדשת מנוחת שבת על כל המלאכות של ימי החל שעסק בהם האדם, שכלם הם בחינת ברורים שעולים ביום הששי לעת ערב בכניסת שבת, שממשיכין עליהם קדשת שבת כדי שיוכללו בתכליתם שהוא קדשת שבת, שהוא תכלית שמים וארץ, וכמבאר לעיל (אותיות מ-מא).

ועל־כן מקדשין על היין, כי כבר מבאר לעיל, שברור ניצוצות הקדשה מזהמת ימי החל, לקדשם בקדשת שבת זה בחינת 'להכרית זרעו של עמלק', שהוא על־ידי בחינת נקדה התחתונה בחינת יהושע כנ"ל, שהוא בחינת מה שמכניעין הדם שבחלל־השמאלי שבלב וכו' כנ"ל, ועל־כן מקדשין על היין דיקא, כי היין הוא בבחינת תגבורת הדמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ע.) על פסוק (משלי כג, לא): "אל תרא יין כי יתאדם", 'שאחריתו דם', ועל־כן צריכין לזהר מאד משתית היין בפרט בימי החל, כמו שהזהירו רבותינו ז"ל (יומא עו:), וכמבאר בפסוק זה - "אל תרא" וכו', אבל אף־על־פי־כן בקדשה יש עתים שמצוה לשתות יין, שזהו בחינת קדוש על הכוס יין דיקא. כי אז בכניסת שבת נכנע הדם שבחלל־השמאלי וכו', כנ"ל, ואז היין בקדשה, בבחינת (יומא עו:) 'זכה משמחו', בחינת (תהלים קד, טו): "ויין ישמח לבב אנוש" וכו', ואז דיקא על־ידי היין שמקדשין עליו - ממשיכין קדשה על כל הנצוצות הנ"ל, שעולין על־ידי תקון בחינת נקדה התחתונה, שהוא בחינת להכרית זרעו של עמלק, וכנ"ל.

כי עקר עליתם אל הקדשה הוא על־ידי שמחה, וכנ"ל (באות מה). כי עמלק בחינת עכירת הדמים הוא בחינת עצבות, שמשם התגברות התאוות, שכללותה הוא תאות המשגל, בחינת (דברים כה, יח): "אשר קרך בדרך", ובחל קשה להכניעו על־ידי היין, כי רב העולם אינם זוכין ליין המשמח ואזי לא זכה משממו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עו:), אבל בכניסת שבת צריכין להמשיך שמחת קדשת שבת על־ידי הכוס יין דיקא שמקדשין עליו, כי אז היין בבחינת יין המשמח. שעל־ידי־זה דיקא ממשיך קדשה על הדמים, שהם הנפשות והנצוצות שעולין אז, ואז מתלהב על־ידי הדמים שבלב להשם־יתברך יתברך כראוי ברשפי שלהבת יה, ונמשך קדשת שבת על כל הנצוצות כנ"ל, שזה כל תכליתם כנ"ל. שזהו בחינת 'אין אומרים שיר אלא על היין'; כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לה.). כי עקר עליתם על־ידי שיר ושבח להשם־יתברך, בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת "מזמור שיר ליום השבת", שזהו בחינת תכלית שעשוע עולם־הבא, שהוא יום שכלו שבת (תמיד לג:), שאז יזכו ליין המשמר, 'וכדין יתער שיר בעלמא' (ואז יתעורר שיר בעולם), כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקוני־זהר תקון י, כד:).

כי עקר תכלית תקון כל המלאכות של ימי החל הוא על־ידי קדשת הבית־המקדש, שצריכין להמשיך קדשת הבית־המקדש שהוא בחינת נקדה העליונה על כל הל"ט מלאכות של ששת ימי החל, כי ל"ט מלאכות 'ממשכן גמרינן' (שבת מט:), כמבאר בדבריו ז"ל בכמה מקומות, והמרגלים פגמו בבית־המקדש על־ידי שהוציאו דבה על ארץ־ישראל, שאז נגזר חרבן בית־המקדש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כט:): 'אתם בכיתם' וכו', ועל־כן כל פגמם היה על־ידי פגם הענבים שהוא פגם היין, שבזה פגם אדם־הראשון כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט, ה): 'סחטה ענבים ונתנה לו'. וכן נח נכשל בזה ביציאתו מן התבה, שזהו בחינת מה שהמרגלים רבם נטלו אשכל ענבים וכו', וכתיב (במדבר יג, כ): "והימים ימי בכורי ענבים", כי כל מכשל חטאם היה על־ידי בחינת ענבים שעושין מהם יין, שעל־ידי־זה נתעו בדעתם, ואמרו, שאי־אפשר לכבש ארץ־ישראל, כי עקר טעותם היה על־ידי קלפת עמלק, כי היה להם דעת גדול, וראו שעמלק הוא קלפה חזקה מאד מאד, ולא התגברו לבטל דעתם נגד משה רבנו, שאף־על־פי־כן יש לו כח להכניעו ולעוקרו, ועל־כן הפחידו את ישראל על־ידי עמלק דיקא, כמו שכתוב (במדבר ג, כא): "עמלק יושב בארץ הנגב", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה טז, יח), ועל־כן נכשלו על־ידי אשכל ענבים דיקא, כי שם בענבים, בחינת יין - נאחז יותר קלפת עמלק כנ"ל, וזה בחינת (דברים לב, לב): "ענבמו ענבי רוש אשכלת מררת" וכו', שזהו בחינת תגבורת הדמים. ויהושע נצל מעצת מרגלים בכחו של משה, כי יהושע מכניע ומכרית קלפת עמלק כנ"ל, ועל כן לא נכשל על־ידי הענבים הנ"ל של המרגלים שפגמו בארץ־ישראל, אדרבא! זכה להכניס את כל ישראל לארץ־ישראל.

ועל־כן בקדוש שאז הוא בחינת הארת נקדה התחתונה בחינת יהושע וכו' כנ"ל - על־כן אז מקדשין על היין דיקא, כי אז היין בקדשה כנ"ל, כי יהושע זכה להכרית זרעו של עמלק שהוא בחינת הרע של הדם שבחלל־השמאלי, ואז היין בקדשה, בבחינת 'יין המשמח', בחינת אין אומרים שיר אלא על היין כנ"ל, ועל־כן בפורים שאז הוא עקר כריתת זרעו של עמלק, על־כן אז הוא מצוה גדולה להשתכר ביין, כי אז מכניעין עמלק על־ידי היין דיקא, שזוכין לשמחה על ידו, כי עקר הכנעתו על־ידי שמחה, וכנ"ל.

וזה בחינת ע' תיבין של הקדוש (זהר ויקהל רז:) - להכניע ולבטל הע' עכו"ם שכללותם עמלק, שזהו בחינת הע' של עמלק שנכנעין על־ידי היין דקדשה של הקדוש שעולה שבעים (ערובין סה.), כמובא, וכנ"ל.

וזה בחינת מה שדרשו רבותינו ז"ל "זכור את יום השבת לקדשו" - 'זכרהו על היין', דהינו קדוש, וגם דרשו מזה (מכילתא יתרו מסכתא דבחדש ז): 'זכרהו מאחד בשבת', כי הינו הך, כי על־ידי הקדוש, בחינת 'זכרהו על היין' - על־ידי־זה ממשיכין הקדשה על כל העובדות והמלאכות והעסקים של ששת ימי החל כנ"ל, שזהו בחינת 'זכרהו מאחד בשבת' - שצריכין לזכר את השבת מאחד בשבת בכל ששת ימי החל, כדי להמשיך קדשת שבת על כל ימי החל, שעקר שלמות המשכת קדשה זאת הוא על־ידי הקדוש על היין, וכנ"ל.