# סט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/69/

והנה דברנו מיסדים על מה שכתב אדמו"ר ז"ל בהתורה הנ"ל באות ד', וזה לשונו: וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא בקי בשוב. כמו שכתוב (זהר ויקהל ריג:): 'זכאה מאן ד'עיל' 'ונפיק'', וזה בחינת "אם אסק שמים שם אתה" - בחינת 'עיל', בחינת בקי ברצוא. "ואציעה שאול הנך" - בחינת 'ונפיק', בחינת בקי בשוב וכו', עד כאן. עין שם בסופו, בסוד כונות אלול שמבאר שם הפרוש הפשוט, שהעקר, שמי שרוצה לשוב - צריך לחגר מתניו שיחזק עצמו בדרכי ה' תמיד בכל מה שיעבר עליו וכו'; עין שם.

ועין בדברנו בכמה מקומות שדברנו בזה בכמה לשונות, ובכמה עצות נוראות להתחזק את עצמו, והעקר בכח הצדיק האמת וכו'. וזהו כלל דברינו בכל ההלכה הזאת - לחזק עצמנו על־ידי שאנו זוכים לקבל שבת, ועל־ידי־זה נזכיר עצמנו תמיד בכח הצדיק האמת שהוא בחינת שבת וכו', והא בהא תליא, כל מה שמאמינים יותר בהצדיק ומקרבין עצמן אליו יותר - זוכין יותר להמשיך על עצמו קדשת שבת, וכן על־ידי שמירת שבת בשמחה זוכין להתקרב להצדיק וכו', ועל־ידי־זה זוכין לילך בדרכי התשובה - להמשיך על עצמו בקיאות בהלכה הנ"ל, להחזיק את עצמו בכל מה שיעבר עליו - יהיה איך שיהיה וכו', כנ"ל.

ועקר כל זה זוכין על־ידי ראש־השנה שמתקבצין יחד וכו', כי עקר דרכי התשובה נמשכין על־ידי אלול וראש־השנה ויום־כפור וכו', וכל עבודת ישראל באלו הימים הכל כדי להמשיך דרכי התשובה אלו בעולם, באפן שיזכו ישראל לתשובה, שעל־ידי־זה תתקרב הגאלה מגלות הארוך הזה, אשר ארך עלינו מאד מאד, ואי־אפשר לעמד על קצו, כי הוא קץ הפלאות, אבל מבאר בגמרא (יומא פו:) ובכל המדרשים (דברים רבה ב, כג), שעקרו תלוי בתשובה, ועל־כן הצדיקי אמת מתיגעים רק להמשיך דרכי התשובה כנ"ל בעולם, באפן שיזכו אפלו הרחוקים והנופלים מאד להתחזק בדרכי התשובה שעל־ידי־זה יתתקן הכל.

כי עתה אין השם־יתברך רוצה מאתנו כי־אם התעוררות מעט, כמבאר הרבה בדברי רבותינו ז"ל (שיר־השירים רבה ה, ג; זהר אמור צה.), שהשם־יתברך מבקש מישראל שיפתחו בתשובה כעינא דמחטא, ואנא אפתח להון תרעין רברבין וכו' (כמו עין המחט, ואני אפתח להם שערים גדולים), אבל גם זה המעט דמעט קשה מאד להתחיל כי אם בכח הצדיקים הגדולים שממשיכין דרכי התשובה הנ"ל - לחזק את כל הרוצה לשוב בכל מקום שהוא וכו'.

וכל זה מרמז בזהר חדש בענין תבת נח (עין שם בפרשת נח בדף כד כה, דפוס סלאוויטא), מה שכתוב שם שנח לא בקש על דורו, ואחר שיצא מהתבה וראה כל העולם חרב התחיל לבכות עליו וכו', והשיבו הקדוש־ברוך־הוא: 'רעיא שטיא, כען אמרית דא ולא מקדם וכו', כיון דחזא נח כך, הקריב עלוון וקרבנין' וכו' [רועה שוטה, כעת אתה אומר את זה ולא מקדם וכו', כיון שראה נח כך, הקריב עולות וקרבנות]; עין שם, מה שמבאר שם, מעלת משה רבנו שמסר נפשו על ישראל והצילם וכו'. ומבאר שם, שבשביל זה לא בקש נח רחמים על דורו כי אפלו הוא לא חשב בלבו שימלט וכו', עין שם שמאריך כמה הקדוש־ברוך־הוא רוצה שיבקשו רחמים על ישראל וכו', אפלו אם הם כמו שהם וכו', ועין שם מה שכתוב על פסוק (בראשית ח, ז): "וישלח את העורב" - זה דוד שהיה קורא תמיד כעורב וכו', ומה שכתוב שם על פסוק (שם): "וישלח את היונה" עד "ולא יספה שוב אליו עוד" וכו', עין שם.

וכל הפגם של נח ותקונו הכל הוא בענין בקיאות הנ"ל - שלא היה בקי בהלכה זאת של דרכי התשובה, כמו משה והצדיקים הגדולים שממשיכין דרכי התשובה הנ"ל בבקיאות נפלא מאד. כי נח היה צדיק תמים, אבל לא השיג שאפשר לצאת ולהוריד עצמו להסתכל על רשעים כאלו לעסק עמהם למצוא בהם איזה זכות ולהתפלל עליהם ולעוררם באיזה נקדה טובה וכו', שבכל זה עסק משה והצדיקים הגדולים שאחריו ביגיעות עצומות, שכל זה כלול בבחינת בקיאות הנ"ל ב'עיל' ו'נפיק', ועל־כן סבר הלואי שיציל את עצמו וכו', כי לא השיג רחמיו יתברך עד היכן הם מגיעים.

ועל־כן הכרח לכנס אל התבה להתחבא עצמו שם להנצל, כי תבת נח נבנה ונעשה בחכמה וקדשה גבוה מאד, כי היה כונות עמוקות בגובהה וארכה ורחבה, ובכל בנינה, כמבאר בתורה כל פרטי עשיתה, והיא מרמזת על תשובה שעושין ביום־כפור, כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקוני זהר תקון כא, נד:): 'תבת נח - דא יום־כפור', וכן איתא שם: "ותנח התבה בחדש השביעי" - 'דא תשרי', וכן מבאר בכמה ספרים (לקוטי קמא קיב; צואות הריב"ש ח:; דגל מחנה אפרים נח, יתרו, שלח), שתבת נח הוא בחינת הדבורים והתבות של תפלות ובקשות שישראל מתפללין ומתחננין וכו'.

ועל־כן כל כניסת נח אל התבה זה בחינת 'עיל', שמחמת שלא היה יכול להציל את עצמו עם העולם, כי לא היה בקי בהלכה הנ"ל. והעקר, שלא היה בקי בבחינת ו'נפיק', ששם עקר הבקיאות, וכנ"ל, על־כן צוהו השם־יתברך שיכנס לתוך התבה שהוא בחינת 'עיל', ושם יסתיר עצמו עם כל בניו ועם כל מיני חיות ועופות וצמחים וכו' בשביל קיום העולם.

ועל־כן כמו שהצרך לצווי מהשם־יתברך לכנס אל התבה, כמו כן הכרח להצטוות מהשם־יתברך לצאת מהתבה, כמו שכתוב בפרשה (בראשית ח, טו-טז): "וידבר אלקים אל נח וכו' צא מן התבה", שהצרך להצטוות על היציאה מן התבה, כי יציאתו מן התבה זה בחינת 'ונפיק', שעל־ידי שהסתיר עצמו בהתבה עד שנמתק הדין הקשה של דר המבול, כמו שכתוב (שם פסוק א): "ויזכר אלקים את נח" וכו', על־ידי־זה רחם השם־יתברך על עולמו וצוהו לצאת מן התבה שזה בחינת 'ונפיק' הנ"ל.

ועל־כן כתיב: הוצא מן התבה, וקרינן: 'היצא'. ופרש רש"י: 'אמר להם שיצאו, ואם לא ירצו - הוציאם בעל כרחם'. מובן מזה שלא רצו ברצונם לצאת מן התבה. וזה רמז על כל מה שכתבנו בענין זה, שבודאי מי שרוצה לשוב - היה מרצה שיניחוהו לישב תמיד בבית־המדרש במקום קדוש ולעסק בתורה ותפלה, אבל השם־יתברך רוצה בקיום העולם, ומסבב עם האדם שמכרח כמה פעמים לצאת מהבית המדרש לעסק בצרכי הגוף ופרנסה וכו', שכל זה בחינת 'ונפיק', וזה קשה על האדם מאד, כי יודע שכשיוצא לחוץ הוא בסכנה גדולה, אבל לא סגי בלאו הכי. שזהו בחינת מה שבני התבה לא רצו לצאת מהתבה כי אם בגזרת השם־יתברך שאמר להם לצאת, כי השם־יתברך רוצה שהאדם יעבד אותו בזה העולם דיקא, שהוא בכללו בחינת 'ונפיק' כנגד העולמות הקדושים העולמות העליונים, ועל־כן גם בזה העולם ההכרח שתהיה עבודתו בבחינת 'עיל ונפיק' דיקא, וכנ"ל.

וזה בחינת וישלח את העורב הנ"ל, שמבאר בזהר־חדש (נח כג:) שזהו דוד שהיה קורא תמיד כעורב וכו', ושלחהו הקדוש־ברוך־הוא ממלכותו והוציאו מביתו, ומה כתיב ביה: "ויצא יצוא ושוב", דכתיב (שמואל־ב טו, ל): "ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה וראש לו חפוי", היה יוצא ושב בתשובה והתודה על חטאתיו ומבקש רחמים עליהם וכו' "עד יבשת המים" וכו', עד כאן לשונו. ועין שם מה שמפרש 'וישלח את היונה' שלש פעמים, שמרמז על הגליות, עד הגלות האחרון הזה שנאמר עליו: 'ולא יספה שוב אליו עוד', שבשביל זה מתארך הגלות הזה כל־כך, אבל אף־על־פי־כן הוא יתברך מזמן ומחכה אימתי תשוב, עין שם כל זה היטב: