# עה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1163/67/75/

וזה בחינת (בראשית יב, א־ב): ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ וכו', ואעשך לגוי גדול וכו'. כי מבאר לעיל (אות ד), מה שכתוב שם בהתורה הנ"ל ענין השלש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ־ישראל שהם: להכרית זרע עמלק, ולמנות מלך, ולבנות בית הבחירה וכו', שהם בחינת שלש נקדות הנ"ל שהם בחינת תשובה וכו', עין שם. כי עקר התשובה מובא בדבריו ז"ל (סימן לה) שהוא בבחינת 'זרקא' - 'דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן' (שנזרקה למקום שנטלה משם) (תקוני־זהר תקון כא, מד:), שצריכין לצאת מכל המקומות שנתעה לשם ולשוב למקור שנחצב נשמתו משם. כי כל אחד מישראל - שרש נשמתו גבוה מאד מאד, כמובא, רק שירדה לארציות וגשמיות זה העולם בשביל הבחירה, כדי שדיקא על־ידי־זה תשוב למקורה בשלמות נפלא וכו'. וכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן בהכרח שיעבר עליו כמה וכמה הרפתקאות וכו', שכלם הם בחינת נסיונות וצרופים ועליות וירידות בלי שעור. וכל כונת השם־יתברך לטובה, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:). כי כל כונתו יתברך הכל כדי שעל־ידי־זה דיקא יעלה מכל המקומות שירד לשם, לברר משם מה שיברר עד שיבא למקום מנוחתו למקור נשמתו וכו', כנ"ל.

וכל הצרופים והנסיונות הם בחינת מלחמת עמלק, כנ"ל. וצריך להיות בקי בהלכה זאת היטב בחינת 'בקי בעיל בקי בנפיק'. בחינת "ואציעה שאול הנך" וכו', כנ"ל. וכשזוכה לסבל מה שיסבל - בזיונות ושפיכות דמים וצרופים ונסיונות בכמה בחינות - זהו בחינת 'להכרית זרעו של עמלק', שזהו בחינת נקדה התחתונה, שעל־ידי־זה זוכה לתשובה, בחינת כתר, בחינת נקדה העליונה, שהוא בחינת משה, בחינת בית־המקדש וכו', וההמשכה מנקדה העליונה לנקדה התחתונה זה בחינת וא"ו שבתוך האלף, שהוא בחינת מצות 'למנות מלך' וכו', כנ"ל.

וזהו שאמר ה' יתברך לאברהם שמרמז בזה לכל אדם שבעולם לך לך - שמזהיר את האדם שילך לעצמו. כי עצם האדם מה שנקרא 'אני' הוא רק הנשמה [כמו שכתוב בהתורה 'חותם בתוך חותם', (סימן כב, לקוטי חלק א)], וכן כשמדברים עם האדם לנכח ואומרים לו 'אתה' או 'לך', עקר הכונה על הנשמה, שהוא עצם האדם, כידוע. וזהו שמזהרת התורה את האדם: לך לך - שתלך לך לעצמך, הינו למקור נשמתך, שכל הלוכך ונסיעתך וכל דרכיך בזה העולם, בכלם תכון לילך לך בעצמך, הינו למקור נשמתך שזה עקר עצם האדם שמדברים עמו, כנ"ל.

וזהו מארצך - 'מארצך' דיקא. הינו מתוך ארציות וגשמיות שלך, לאיזה ארציות וגשמיות שירדת לשם, שנדמה לך שקשה לצאת משם. אף־על־פי־כן אתה צריך להתגבר לילך מתוך ארצך דיקא - לילך לך לנשמתך וכו' כנ"ל. וזהו וממולדתך - איך שנולדת, באיזה גשמיות שנולדת, אף־על־פי שגם זה מונע גדול, כמו שאמר דוד (תהלים נא, ז): "הן בעון חוללתי" וכו', אף־על־פי־כן אתה מכרח לילך 'ממולדתך' דיקא - לילך 'לך' דיקא כנ"ל. ומבית אביך - שהם המשפחה, והשכנים, וקרוביו ומיודעיו שמגדל ביניהם, שגם מהם יש כמה וכמה מניעות לעבודת השם־יתברך שמונעים בכמה דרכים, לפעמים בגשמיות ולפעמים על־ידי דעותיהם וסברותיהם ההפוכות מן האמת, מכלם אתה צריך לצאת ולילך לך לנשמתך כנ"ל. כי אתה צריך להאמין שבודאי אין הקדוש־ברוך־הוא בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה ג.), ובודאי יש לך כח לעמד בכל זה כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (בסימן מט בלקוטי תנינא): שאין הקדוש־ברוך־הוא שולח להאדם מניעות שלא יוכל לעמד בהם וכו'.

וזהו אל הארץ אשר אראך - שהוא ארץ־ישראל שהוא כלליות הקדשה, ששם הבית־המקדש, ששם מקור כל הנשמות, שעל זה מזהירו לך לך לנשמתך, כנ"ל. וזה שפרש רש"י - 'ולא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור'. הינו כי זה עקר הנסיון של האדם, מה שאין השם־יתברך מראה להאדם מיד בעת הנסיון, מה שיזכה אם יעמד בזה הנסיון והצרוף, כי בודאי אם כל אדם היה רואה בזה העולם כל מה שיזכה כשישבר תאוותיו ומדותיו הרעים, בודאי לא היה לו נסיון כלל, כי מי פתי וסכל שישליך נעימות לנצח כזה, אורות נשגבות כאלה בשביל שטות כזה, ברגע קלה כזאת. אך עקר הנסיון מחמת שאינו רואה כל זה, על־כן צריך התחזקות גדול.

וזה בחינת אל הארץ אשר אראך - שאין השם־יתברך מראה ארץ החיים, ששם נעימות בימינו נצח (תהלים טז, יא), שהוא תכליתו הטוב הנצחי שעל־ידי־זה כל הנסיון שלו, ואם יתגבר ויתחזק על מה שצריך להתגבר, וירדף אחר התכלית הזה - יקבל שכר על כל דבור ודבור שדבר והתחנן לפני השם־יתברך לזכות לזה, ואז יהיה חביב בעיניו הטוב שיזכה, שהוא בחינת ארץ־ישראל יותר ויותר, מאחר שלא שער בנפשו כלל שיזכה לנעימות כזה וכו', וכמו שמצינו בכמה צדיקים שאמרו (ישעיה מט, ד): "ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן" וכו' (ירושלמי עבודה זרה, פרק ג, הלכה א).

וזהו ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך - זה בחינת שלש נקדות הנ"ל. ואעשך לגוי גדול - זה בחינת 'להכרית זרעו של עמלק'. כי כל מלחמת עמלק הוא להשכיח שמו יתברך, חס ושלום, ולהרחיק כל החלושי כח מהשם־יתברך כמו שכתוב (דברים כה, יח): "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" וכו', ועל־כן זה שמתגבר ומכניע אותו - הוא זוכה להגדיל שמו יתברך על־ידי שמגביה ומקרב כל אלו הרחוקים החלושי כח להשם־יתברך, שזהו בחינת ואעשך לגוי גדול - על־ידי שיתרבה הקבוץ הקדוש שלו, שיקרב הרבה הרבה נפשות להשם־יתברך, היפך כונתו הרעה של עמלק, ימח שמו, כנ"ל.

ואברכך - זה בחינת המשכת הברכה והשפע מנקדה העליונה לנקדה התחתונה, בחינת (תהלים קלג, ג): "כטל חרמון שירד וכו', כי שם צוה ה' את הברכה" וכו', וזה בחינת למנות מלך, כי עקר השפע והברכה נמשך על־ידי המלך [כמו שכתוב במקום אחר בלקוטי תנינא סימן טז].

ואגדלה שמך - שיהיה נקרא אברהם בתוספת ה', בחינת ה' הדעת (סימן נג), שהוא בחינת משה, שהוא הדעת (תקוני זהר כט.), שהוא בחינת בית־המקדש, כי 'כל מי שיש בו דעה' וכו' (ברכות לג.), שהוא בחינת נקדה העליונה כנ"ל, אבל אחר־כך עדין צריך לעבר על האדם עליות וירידות הרבה, שהם בחינת 'עיל ונפיק' - שצריכין להיות בקי בזה מאד, כנ"ל. ועל־כן הבטיחו והיה ברכה - שתתקים הברכה אצלו - שיזכה תמיד לשאר על עמדו, ובכל מה שיעבר עליו - לא יפל ולא יתרחק לעולם, רק יהיה נשאר קים בבחינת המשכת הברכה מנקדה העליונה לנקדה התחתונה, שזהו בחינת והיה ברכה, וכנ"ל.

וזהו וילך אברם כאשר דבר אליו ה', וילך אתו לוט - שאף־על־פי שאברם עשה כאשר דבר ה' עמו, להמשיך עצמו לשרש נשמתו - לארץ־ישראל, אבל אף־על־פי־כן, לוט שהוא בחינת היצר הרע, הלך עמו בכל עת, שלא רצה להפרד מעמו, והכל בשביל נסיון ובחירה כנ"ל. וכדי שעל־ידי־זה דיקא יברר נצוצות הקדשה הגבוהים מאד מאד מעמקי עמקי הקלפות, כמו שאברהם ברר מלוט דיקא נשמת משיח, כמובא (ספר הלקוטים וירא יח).

וזהו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (בראשית יב, י) - ואמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כו), ומובא בפרוש רש"י, שזה היה נסיון גדול שלו, שהוא מזהירו לעלות לארץ־ישראל, ועכשו משיאו לצאת ממנה. זה כלל כל דברינו הנ"ל, שצריכין להיות 'עיל ונפיק' ולהיות בקי בזה מאד, ולבלי לפל בדעתו מזה, מכל שכן שלא להרהר אחר השם־יתברך, רק להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו, וכל כונתו רק לטובה, כמו שהיה אצל אברהם, שכשבא לארץ־ישראל היה שם דיקא רעב עד שהכרח לצאת מארץ־ישראל למצרים שזהו בחינת 'ונפיק', ואף־על־פי־כן לא הרהר אחר השם־יתברך, רק עמד בנסיון במצרים, עד שזכה לעלות משם "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב), שהוא בחינת ניצוצות הקדושים שברר שם כמובא (ספר הלקוטים לך־לך יב). וכן עובר על כל אדם, וכנ"ל.

וכן מובא בספרים (דגל־מחנה־אפרים, שמות; מאור־עינים פרשת לך־לך), ובדברי אדמו"ר ז"ל (בסימן ח' בהתורה 'ראיתי מנורת זהב'), כל הירידות והעליות של האדם מרמזין בפסוק: וירד אברם מצרימה; ויעל אברם ממצרים - הינו כנ"ל, שכל זה הוא בחינת בקי בעיל בקי בנפיק, כנ"ל.

וזהו וילך למסעיו... עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה וכו', אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה, ויקרא שם אברם בשם ה', ופרש רש"י: וגם עכשו קרא שם בשם ה', הינו כשמתגברין בבחינת 'ונפיק' בכל הירידות שירד לשם עד שחוזרין למקומו - צריכין לחזר ולילך בדרך הראשון לחזר לקרוא בשם ה' כמו בתחלה, בבחינת ויקרא שם אברם בשם ה' - וגם עכשו קרא שם בשם ה' - שלא נפל מדרכו הטוב מכל מה שעבר עליו, רק הוא חוזר בכל פעם לדרכו האמת, לקרוא תמיד להשם־יתברך וכו', וכנ"ל.

גם ויהי רעב בארץ וכו' - מרמז על כל אדם שרב יציאתו לשוק, שזהו בחינת ונפיק וכו', העקר הוא על־ידי חסרון הפרנסה כידוע, וזהו ויהי רעב בארץ - בחינת חסרון הפרנסה, ועל־ידי־זה וירד אברם מצרימה - שהוא בחינת טרדת המשא ומתן, ששם סכנת תאוות ממון שהוא בחינת עבודה־זרה, שזהו בחינת מצרים [כמו שכתוב בהמעשה של הבעל תפלה שמרמזת (בישעיה בקפיטל לא, א): "הוי הירדים מצרים לעזרה" וכו'], אבל בחינת אברם שהוא איש הישראלי, שזוכה להיות בקי בעיל ונפיק כנ"ל, גם שם במצרים בתוך טרדת המשא ומתן וכו', הוא מתגבר שלא ישתקע שם, חס ושלום, רק גם שם הוא זוכר בהשם־יתברך, עד שמברר משם דיקא נצוצות קדושים הרבה ועולה משם עמהם בבחינת ויעל אברם ממצרים וכו', כנ"ל.