# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/63/

כי איתא בדברי רבנו ז"ל (סימן מ) על פסוק (במדבר לג, א): "אלה מסעי בני ישראל", שכל הנסיעות הם בשביל פגם עבודה־זרה, דהינו קלקול האמונה, בשביל זה צריכין לנסע ולטלטל, ועל־ידי הנסיעות והטלטולים מכפרים על פגם עבודה־זרה, פגם האמונה וכו', עין שם. ואיתא בספר השני (סימן מב): שעל־ידי־זה נמשך רחמנות, כי 'כל זמן שיש עבודה־זרה בעולם חרון אף בעולם' (ספרי ראה), וכשמכפרין על פגם העבודה־זרה - נמתק החרון אף ונמשך רחמנות, ועקר הרחמנות הוא, שהשם־יתברך ימסר בידנו את הרחמנות, בחינת (בראשית מג, יד): "ואל שדי יתן לכם רחמים". דהינו שיתן בידנו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם על עצמנו, כי אצל השם־יתברך יכול להיות שהיסורים הגדולים, חס ושלום, יהיו רחמנות אצלו יתברך וכו', אבל כשימסר בידנו את הרחמנות, ואנו נרחם על עצמנו, כפשוטו, שיהיה לנו בני חיי ומזוני, וכיוצא בזה וכו'. וזה בחינת 'אלה מסעי בני ישראל' - שמסעי בני ישראל, הינו הנסיעות של ישראל מכפרין על 'אלה אלקיך ישראל', דהינו עבודה־זרה, כי בשביל זה באין כל הנסיעות כנ"ל. וזהו 'ישראל', ראשי תיבות: "א'ל ש'די י'תן ל'כם ר'חמים", כי על־ידי שמתקנין פגם עבודה־זרה, פגם אמונה, על־ידי־זה נמשך רחמנות, בחינת "אל שדי יתן לכם רחמים" - שאנו בעצמנו נרחם עלינו וכו', כנ"ל, עין שם.