# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/63/1/

וזה בחינת אסור תחומין - שבשבת אסור לטלטל עצמו לצאת ולילך ולנסע ממקום למקום, כי אם בתוך התחום. כי כל הנסיעות הם על־ידי פגם אמונה כנ"ל, ושבת היא בחינת אמונה, כי שבת מורה על חדוש העולם, כמבאר בדברי רבנו במקום אחר (סימן לא), ועל־כן אסור בשבת לטלטל ולנסע - כי אז אין שום שליטה ואחיזה לבחינת פגם אמונה, שהיא בחינת עבודה־זרה, כי אז מתגלה האמונה בשלמות כנ"ל. וזה בחינת אסור תחומין - דהינו שבשבת אסור לצאת חוץ לתחום, כי בשבת אין שום נסיעה וטלטול שבא בשביל פגם אמונה כנ"ל, כי בשבת הוא התגלות האמונה בשלמות, כנ"ל.

וזה בחינת תחום שבת אלפים אמה - זה בחינת אלפים שנה שקדמה תורה לעולם (בראשית רבה ח, ב), כי ימים ושנים הם בחינת מדות וכלים וצמצומים לקבל האור במדה קבועה, בחינת (תהלים לט, ה): "ומדת ימי מה היא", וזה בחינת אמות שהם מדות, בחינת "מדת ימי מה" וכו' כנ"ל, כי קדם שמקבלין האור במדה - הוא למעלה מהמקום למעלה מהזמן, ועל־ידי בחינת המדות מקבלין האור במדה במקום וזמן, ועל־כן בחינת אלפים שנה הם בחינת אלפים אמה, שהם בחינת מדות וכלים לקבל האור במדה, כנ"ל.

ואלפים שנה שקדמה תורה לעולם, הם בחינת שני אלפין, בחינת (איוב לד, יא): "החרש ואאלפך חכמה", הינו בחינת שני שכליות, וזה בחינת אלפים אמה של תחום שבת, שהם בחינת אלפים שנה כנ"ל, כי שבת היא בחינת התורה, כי 'שקולה שבת ככל התורה כלה' (ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה א) ובשבת נתנה תורה (שבת פו:). גם התורה מתחלת 'בראשית', שהוא בחינת שבת, כמו שכתוב בתקונים (דף ה:) "בראשית, ירא שבת", נמצא, ששבת הוא בחינת התורה שקדמה אלפים שנה, בחינת שני אלפין, שני שכליות, שדרך שם עוברת התורה בחינת שבת, עד שבא לזה העולם, ובתוך התורה הקדושה, וכן ביום השבת קדש מאירין בחינת אלו האלפים שנה, אלו השכליות כנ"ל, שמהם בא התורה בחינת שבת, כנ"ל.

ואלו השני שכליות הנ"ל, בחינת שני אלפין, בחינת אלפים שנה אלפים אמה הנ"ל - זה בחינת שני מיני רחמנות, כי הרחמים תלוי בדעת, כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים (סימנים לא, נו, קה, קיט), ולפי הדעת - כן הרחמנות, כל מה שהדעת גדול ביותר - הרחמנות גדול ביותר. כי יש רחמים סתם ורחמים רבים, כמובא (סימן קה), והם בחינת שני שכליות, כי הרחמים תלוי בדעת ושכל, כנ"ל.

וזה בחינת מה שכתב רבנו ז"ל במאמר הנ"ל, שאנו צריכין שהשם־יתברך יתן בידנו את הרחמנות - שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, בחינת "אל שדי יתן לכם רחמים" כו', כי אצל השם־יתברך יכול להיות, שחס ושלום, היסורין יהיה רחמנות וכו', כנ"ל. ולכאורה קשה להבין דברי רבנו ז"ל, כי מאחר שבאמת כונת השם־יתברך לטובה והיסורין שעושה לאדם, חס ושלום, הוא באמת רחמנותו, כי כונתו יתברך לטובת האדם, אם כן מה זה שכתב שאנו צריכין שיתן בידנו את הרחמנות וכו', שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו כנ"ל, ואיך נוכל לרחם עלינו בעצמנו אם באמת אין זה טובה?

למשל, ה' יתברך יודע שזה האדם אין צריך שיהיה לו ממון והוא טובה לפניו, כי אם יהיה לו ממון - יהיה לו הזק בענין אחר, ובשביל זה אינו נותן לו ממון, וכי זו היא טובה שימסר הרחמנות ביד האדם כנ"ל, והאדם ירצה שיהיה לו ממון, ועל־ידי־זה יגרם לעצמו הזק גדול מזה במקום אחר ויהיה הפסדו מרבה משכרו. וכיוצא בזה בשאר הדברים. וכי תינוק שרוצה דבר שאין טוב לפניו באמת, וכי זה הוא רחמנות, שאביו ימלא תאותו, מאחר שיודע באמת שיזיק לו זה הדבר?

אך באמת כל זה הוא בבחינת רחמים סתם, ובבחינת רחמים הוא על־פי בחינת דין ומשפט, ועל־כן יכול להיות שהיסורים, חס ושלום, יהיה רחמנות, כי השם־יתברך יודע, שעל־ידי־זה יהיה לו טובה במקום אחר, ואם לא היה לו אלו היסורים, חס ושלום - לא היה אפשר שיהיה לו טובה במקום אחר, כי אין הרחמים מחיב להטיב לו הכל בכל הענינים, כי הוא בחינת רחמים סתם שיש שם בחינת צמצום עדין. אבל אנו מבקשין שהשם־יתברך ירחם עלינו בבחינת רחמים גדולים רחמים רבים, ושם כלו רחמים וחסד. ואז יוכל השם־יתברך למסר בידינו הרחמנות כנ"ל, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ולא יזיק לנו, חס ושלום, בשום אפן, כי גם שם במקום אחר ייטיב עמנו גם כן ברחמיו המרבים.

כי בודאי ממנו יתברך לא יפלא כל דבר, ובודאי הוא יתברך יכול להטיב להאדם בכל הענינים ובכל האופנים שבעולם, רק לכשהרחמים הם בצמצום עדין, בחינת רחמים סתם - בהכרח שלפעמים יהיו היסורים חס ושלום, לטובה מצד הרחמים, כי אם לאו - יפסיד, חס ושלום, יותר מזה במקום אחר וכנ"ל, אבל כשזוכין לבחינת רחמים רבים - שם אין שום צמצום ודין, ויוכל להספיק הרחמנות לכל הענינים והאופנים, ועל־כן אז בודאי יוכל למסר בידינו הרחמנות כנ"ל, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו ברצוננו, כי לא יזיק לנו, חס ושלום, במקום אחר, כי גם שם ירחם עלינו ברחמיו המרבים, מאחר ששם כלו רחמים כנ"ל, ובשביל זה הם נקראים 'רחמים רבים', כי הם רחמים רבים - שמרחם על האדם בהרבה מיני רחמנות בכל המקומות, ובכל הענינים שהוא צריך רחמנות, וכנ"ל.

ובשבת־קדש זוכין לבחינת רחמנות הזה - בחינת רחמים רבים, כי אז כל דינין אתכפין ועתיקא קדישא גלי רצון דיליה (זהר יתרו פח:) שהוא בחינת רחמים דעתיקא שהוא בחינת רחמים רבים, בחינת רעוא דרעוין, כי אז בשבת הדעת מתגלה שהוא בחינת רחמנות כנ"ל, כי עקר הארת הדעת הוא בשבת, כמובא (סימן קיט), ואז מאירין שני השכליות כנ"ל, שהם בחינת שני מיני רחמנות הנ"ל, שהם בחינת אלפים שנה, בחינת אלפים אמה, כנ"ל.

ועל־כן תחום שבת אלפים אמה - כי אז מאירין בחינת שני האלפין הנ"ל, שהם בחינת שני השכליות, שני מיני רחמנות הנ"ל, שהם בחינת "אל שדי יתן לכם רחמים" - שימסר בידינו את הרחמנות, שזה בחינת רחמים רבים כנ"ל. כי בחל אי־אפשר לזכות לבחינה זו, בחינת "אל שדי יתן לכם רחמים", כי אם על־ידי נסיעות וטלטולים, בחינת "אלה מסעי בני ישראל" כנ"ל. אבל בשבת, אדרבא! אסור לנסע ולצאת בדרך, כי אז מתגלה האמונה שעל־ידי־זה נמשך הרחמנות כנ"ל, ואז אסור לצאת חוץ להאלפים אמה הנ"ל, שהם תחום שבת, כי רק באלו האלפים אמה הנ"ל, שהם בחינת שני מיני הרחמנות הנ"ל - שם מתר לילך, כי שם בתוך התחום אינו טלטול ונסיעה כלל, אבל חוץ לאלפים אמה חוץ לבחינת שני השכליות שני הרחמנות הנ"ל - אסור לנסע ולצאת, כי בשבת אין שום ברור לברר נצוצי אמונה, כי בשבת מאירה בחינת האמונה מעצמה שהיא בחינת רחמנות, בחינת אלפים אמה, שהם בחינת שני השכליות שני הרחמנות, כנ"ל.