# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/64/3/

וזה בחינת תחום שבת, כי תחום אותיות חותם, כמובא (עץ חיים, שער לה, פרק ג), כי בשבת מקבלין ישראל השני עדיים הנ"ל, שהם השני כתרים שהכתירו את ישראל בשעת מתן תורה שהיה בשבת, כמובא בכונת 'ישמח משה במתנת חלקו', בענין האלף אורות שמשה מחזיר לישראל בכל שבת, שזהו בחינת תוספות שבת וכו' עין שם (פרי־עץ־חיים, שבת, פרק ח).

וזהו בחינת השמחה של שבת, כי זה הוא עקר השמחה, בחינת "ושמחת עולם על ראשם", וזהו בחינת ענג שבת, כי בשבת זוכין לעזות דקדשה בבחינת "כי חדות ה' היא מעזכם". וזה בחינת השבעה קולות שאומרים בקבלת שבת שהוא "מזמור הבו לה' בני אלים" וכו', כי בשבת זוכין לכלליות כל הקולות דקדשה, שכלם הם בחינת עזות כמו שכתוב שם, וכמו שמסים בזה המזמור "ה' עז לעמו יתן" וכו'.

ועל־כן מחמת שזוכין בשבת לעזות דקדשה, ועל־ידי־זה נשבר ונתבטל עזות הגוף, על־כן מצוה גדולה להרבות בתענוגי שבת - לאכל ולשתות ולשמח, וכיוצא בזה, כי אז בשבת כל תענוגי הגוף הם בקדשה גדולה, מאחר שאז נתבטל עזות דסטרא־אחרא וזוכין לעזות דקדשה כנ"ל, כי אז כשזוכין לעזות דקדשה ונתבטל עזות דסטרא־אחרא אז הוא טובה להנשמה, כי הנשמה יכולה לחזר למעלתה על־ידי תענוגי הגוף וכו', כמבאר במאמר הנ"ל.

ועל־כן אז מתענגין על ה', בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", כי הצדיק שזוכה לעזות דקדשה, כי 'צדיק מאן דנטיר ברית' (צדיק הוא מי ששומר הברית) (זהר נח נט:), ושמירת הברית הוא עקר עזות דקדשה, כי 'בו עז - בו תוקפא', כמובא (זהר כי תצא רפ:). כי 'אין בשת אלא במקום ערין' (אין בשת אלא במקום עריות) (תקוני־זהר נח, צב:). ועל־כן העקר לשבר זאת התאוה שהיא בחינת בשת, על־ידי שיהיה לו בשת אנפין מהשם־יתברך, ועל־ידי־זה יהיה 'עז כנמר', ויתחזק ויתגבר לכבש את יצרו - וזהו עקר עזות דקדשה, כי עקר עזות דקדשה מקבלין מבחינת בשת פנים דקדשה, בחינת 'ובשת פנים לגן עדן' (אבות ה, כ), כמבאר שם במאמר הנ"ל בסופו על המשנה: 'יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר' וכו'. ועל־כן הצדיק שזוכה לעזות דקדשה - על־כן אכילתו יקרה מאד, כי על־ידי אכילתו מתענגת הנשמה, כי זוכרת מעלתה ותענוגים שלה מהשגות והארות עליונות - על־ידי תענוגי הגוף כמבאר במאמר הנ"ל. וזה בחינת "צדיק אוכל לשבע נפשו" וכנ"ל. וזה בחינת אכילת שבת, ענג שבת, בחינת "אז תתענג על ה'", כי אז בשבת זוכין לעזות דקדשה וכו', וכנ"ל.

ועל־כן עקר הזווג היא בליל שבת (כתבות סב.), כי העקר הוא לשבר עזות הגוף בתאוה זו כנ"ל, כי שם עקר אחיזת עזות דסטרא־אחרא שאין לו בשת אנפין מהשם־יתברך, חס ושלום, ובשבת אז זוכין לבושה דקדשה, שהיא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, בבחינת "בראשית" - 'ירא שבת', 'ירא בשת', ואז זוכין שיהיה לו בשת אנפין מקודשא בריך הוא, שלא יהיה נלכד, חס ושלום, בתאוה הבהמיות, שלא יהיה עזות, חס ושלום, ואז זוכה שיהיה זווגו בקדשה גדולה, באימה ביראה בבשת אנפין, כמובא בתקונים (תקון י, כה.). כי עזות דקדשה הוא מבחינת 'ובשת פנים לגן עדן', כנ"ל.

כי על־ידי שיש לו בשת אנפין מקודשא בריך הוא, על־ידי־זה זוכה לעזות דקדשה וכו' כנ"ל. וזה בחינת "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י). הינו כשזוכין לעזות דקדשה, בחינת "כי חדות ה' היא מעזכם", אז נאמר: "אכלו משמנים ושתו ממתקים", כי אז האכילה מצוה גדולה, שזהו בחינת אכילת שבת, כי אז הנשמה מתענגת מזה, כנ"ל, בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", כנ"ל.

ועל־כן זוכין בשבת שנתתקנין שני החותמות - חותם בתוך חותם, בחינת (שיר השירים ח, ו): "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", כי על־ידי עזות דקדשה שזוכין בשבת כנ"ל, על־ידי־זה נכנסין אל הקדשה וזוכין לקבל הארה משבעה רועים, בחינת (שמות טו, יג): "נהלת בעזך אל נוה קדשך", כנ"ל במאמר הנ"ל, ועל־ידי־זה זוכין לאמונה שלמה, כי עקר התגלות האמונה הוא בשבת, כי שבת מורה על חדוש העולם, כמבאר במקום אחר (סימן לא). וזהו בחינת חותם הידין, שהם בחינת תלת אבהן, שהם "זרעת עולם" (דברים לג, כז) - יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה (זהר פנחס רכז.), שזהו בחינת שלש סעדות של שבת, כי עקר תקון האכילה היא על־ידי אמונה, בחינת (תהלים לז, ג): "ורעה אמונה", כמובא במקום אחר (סימן סב), ועל־כן בשבת שאז זוכה לבחינת עזות דקדשה, ועל־ידי־זה זוכין לאמונה כנ"ל, על־כן אז מצוה לאכל, כי אז האכילה בקדשה בבחינת אמונה, שזהו עקר תקון האכילה דקדשה כנ"ל. וזהו בחינת שלש סעודות של שבת כנגד תלת אבהן שהם שלש ידים כנ"ל, וכמובא, שהוא בחינת חותם הידין שהוא בחינת אמונה, כנ"ל.

נמצא, שבשבת נתתקן חותם הידים שהוא בחינת אמונה, והעקר הוא זה החותם, ואזי ממילא נתתקן חותם הרגלין, כמבאר במאמר הנ"ל, כי בשבת עולין הרגלין אל הקדשה בבחינת (ישעיה נח, יג): "אם תשיב משבת רגלך", וזה עקר קדשת שבת, כי בחל יש יניקה להסטרא־אחרא מבחינת רגלין בבחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות" וכו' (סימן רעו), וזה בחינת פגם חותם הרגלין, שהוא בחינת נדת, כנ"ל, שהוא זהמת הנחש, כמובא (תקוני זהר תקון סט, קיח:), שעקר אחיזתה בבחינת ימי החל, ואז הוא בחינת גרוש וטלטולים, שזהו בחינת פגם חותם הרגלין, כמבאר במאמר הנ"ל.

וזהו בחינת הטלטולים שהאדם צריך לטלטל עצמו בימי החל ולנסע ממקום למקום בשביל פרנסתו - זה בחינת גרוש וטלטולים הנ"ל, בחינת (בראשית ג, כד): "ויגרש את האדם", וזהו בעצמו בחינת מה שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן מ, סימן סב תנינא), ומובא לעיל בהלכות תחומין (הלכה ג'), שעל־ידי פגם האמונה, על־ידי־זה צריכין לנסע ולטלטל ממקום למקום, כי פגם האמונה הוא בחינת פגם חותם הידין, ואזי ממילא נפגם, חס ושלום, חותם הרגלין. וכשנפגם חותם הרגלין, חס ושלום - נעשה מזה גרוש וטלטולים כנ"ל. ובשביל זה צריכין לטלטל ולנסע כנ"ל, אבל בשבת־קדש, אז עולין הרגלין מן הסטרא־אחרא, בבחינת "אם תשיב משבת רגלך" כנ"ל, ואז נתתקן חותם הרגלין, כי אז זוכין לאמונה בשלמות שהוא בחינת חותם הידין וכו', וכנ"ל, ועל־כן בשבת אין שום טלטול ונסיעה כלל.

כי כל הנסיעות והטלטולים הם באים מבחינת חטא אדם־הראשון, שהוא בחינת קלקול החותם הרגלין שעל־ידי־זה נעשה בחינת נדת, שהוא זהמת הנחש, שעל־ידי־זה נעשה גרוש וטלטולים בעולם כנ"ל, בחינת "ויגרש את האדם", וכל זה הוא רק בימי החל שאז יש להם אחיזה כנ"ל, ואז צריכין יגיעה גדולה להשיב הרגלין אל הקדשה, ועל־כן אז יש טלטולים ממקום למקום, שהם בחינת גרוש הנ"ל. אבל בשבת אז נתתקנין שני החותמות - חותם הידין וחותם הרגלין כנ"ל. על־כן אז נתבטל כל הגרושין והטלטולים, כי שבת הוא תקון חטא אדם־הראשון, כי שבת אגין עליהו, כמובא (זהר תרומה קלח.).

וזה בחינת אסור תחומין, דהינו שאסור לצאת בשבת ממקום למקום חוץ לתחום שבת, כי בשבת אין שום טלטול ונסיעה שהוא בחינת גרוש כנ"ל, כי אז נתתקן חותם הרגלין כנ"ל, וזהו תחום שבת, כי 'תחום' אותיות 'חותם' כנ"ל. כי החותם הוא בעצמו התחום, כי על־ידי שמאיר בשבת החותם דקדשה כנ"ל, מחמת זה אסור לצאת חוץ לתחום, כי אז נתבטל כל הגרוש והטלטולים שהוא קלקול החותם כנ"ל, כי אז נתתקן החותם דקדשה שהוא בחינת תחום, כנ"ל.