# י

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/65/10/

ועל־כן מקריבין העמר משעורים דיקא, שהוא מאכל בהמה, ואיתא בזהר הקדוש (אמור צו:), שהעמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות, 'דהיא בדיקו דאשת חיל' וכו', עין שם. כי אז בתחלת התקון צריכין להקריב מאכל בהמה דיקא, כי החיות הנ"ל הנמשך מזווג החיצון לקיום העולמות וכו' כנ"ל, כשבא לזה העולם הגשמי הוא בבחינת מאכל בהמה. כי למעלה בעולמות עליונים, ששם מלאכים ושרפים קדושים - שם מקבלים החיות ברוחניות כפי קדשתם, אבל בזה העולם שהוא מגשם מאד, כשבא זה החיות לזה העולם, בתחלה הוא בבחינת מאכל בהמה, רק שיש כח לבני אדם להמשיך על עצמן זה החיות ולהוסיף הארה בהמחין, עד שיעלו בסוד מין־נוקבין ויעשו יחוד עליון הפנימי, ומשם יורד חיות הנשמות של בני אדם, ואז דיקא עקר הברור של המאכלים שנתבררין מבחינת מאכל בהמה למאכל אדם.

כי זה העולם העשיה בכללו הוא בבחינת בהמה, העדר הדעת, נגד עולמות העליונים, ועל־כן בהמה בגימטריא ב"ן, כמובא (עץ־חיים, שער מח, פרק ד), שהוא בחינת עשיה, כידוע (שם שער מב, פרק יד). ועל־כן כל החיות העליון כשנמשך לזה העולם, קדם שבני אדם מבררין ומתקנים אותו - הוא בבחינת חיות ומאכל בהמה כנ"ל, ושם עקר הבחירה והנסיון, כי עקר הבחירה בבחינה הנ"ל, שכשיורד החיות העליון לזה העולם, שמשם מגיע לו התנוצצות אלקות ורמזים בלבו מהשם־יתברך להתקרב לאמונתו, אזי יש בידו כח לרוץ אחריו יתברך כנ"ל, או להפך, חס ושלום, כנ"ל.

ומי שזוכה להתעורר תכף ולבחר בחיים ולרוץ אחריו יתברך במסירת נפש, עד שזוכה לגרם יחוד הפנימי, ולהמשיך משם עצות שמהם גדלה האמונה, ומעלה האמונה מנפילתה - אזי הוא עולה בכל פעם מדרגא לדרגא, כי 'מצוה גוררת מצוה' (אבות ד, ב), כי כל התחלות קשות' (מכילתא יתרו). כי בתחלה קדם שזוכין לידע משום עצה ומשום מצוה, כמו אבות העולם שהיו קדם מתן תורה, אזי כשמגיע עליהם הארה הנ"ל, הנמשכת תמיד בלי הפסק, אזי צריכים יגיעות גדולות לעשות צמצומים לקבלה בקדשה ובטהרה, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים - כי אז צריכין לזה יגיעה גדולה מחמת שעדין מחו בקטנות גדול, ואין לו שום כלי עדין להמשיך על עצמו ההארה הנ"ל, ועל־כן באמת אינו יכול להמשיך גם מיחוד הפנימי חיות הנשמות ממקום הגבוה ביותר כי אם ממקום הנמוך, כי כפי ההארה שמקבל במחו מיחוד החיצון, וכפי המסירת נפש שעל־ידי־זה עולה בסוד מין־נוקבין, כן גורם יחוד פנימי יותר עליון, וכמו כן ממשיך חיות הנשמות ממדרגה גבוה יותר.

כי אף־על־פי שהחיות מיחוד החיצון נמשך תמיד בלי הפסק שלא על־ידי מעשנו, אף־על־פי־כן יש שנוים גדולים מצד המקבלים. כי בודאי אינו דומה החיות הנמשך לאדם להחיות הנמשך לבהמה, וכן בין בהמה לצומח ודומם, וכן בין בני אדם בעצמן כי כלם משנים זה מזה בכחותם ובדעותיהם וכו'. וכן אינו דומה החיות הנמשך ביום לחיות הנמשך בלילה, כי בזה אור ובזה חשך, וכן השנויים שבין כל ימי הארץ, זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף וכו', ועקר הוא האדם שיש לו בחירה, ועל־כן בתחלה שעדין אין לו כלים כלל לקבל האור, על־כן מקבל רק הארה מעטת ביגיעה גדולה, ועל־כן גם החיות הנמשך מיחוד הפנימי הוא מעט כנ"ל. אבל אחר־כך כשמקבל עצות מיחוד הפנימי, ומגלה האמונה בהתגלות יותר, אזי אחר־כך בפעם השני כשנמשך עליו ההארה מיחוד החיצון, אזי יש לו כח וכלים יותר לקבל ההארה בשפע גדול יותר. ואזי מתעורר למסר נפשו במסירת נפש יותר ויותר ואזי גורם יחוד הפנימי במדרגה עליונה יותר, וממשיך חיות הנשמות ממקום גבוה יותר, וכן בכל פעם ופעם.

וכמבאר שם בכונות האר"י ז"ל הנ"ל, שהיחוד הפנימי הוא כפי מעלת ומדרגת הצדיק שזוכה לעשות היחוד, וכן מבאר שם, שההארה שמקבלין בהמחין מיחוד החיצון הוא כפי מדרגת המחין אז, וכמו כן גורמין היחוד הפנימי, עין שם בענין החלוקים שבין הארבע פעמים קריאת־שמע שאומרים בכל יום, עין שם היטב. ועל־כן ההתחלה קשה מאד, מחמת שאז עדין אין לו שום כלי לקבל האור וכו' כנ"ל, מכל שכן, חס ושלום, כשפוגם אחד איזה פגם או עברה גמורה, חס ושלום, שאזי כפי הפגם כן מקלקל הכלים ואינו יכול לקבל החיות כי אם בתכלית המעוט, אשר מחמת זה נפגם אמונתו, וכפי הפגם כן מתגברין, חס ושלום, כפירות ואמונות כוזביות, וכמו שכתבתי לעיל, שאצל העכו"ם והרשעים נעשה מזה ההארה הנ"ל בחינת אמונות כוזביות וכפירות, חס ושלום, וכמו כן כל אחד כפי הפגם שלו, חס ושלום. ועל־כן צריך להתחיל התקון מחדש, ובודאי קשה לו לתקן כי אפלו ההתחלה קשה מאד מחמת שעדין אין לו כלים, מכל שכן כשכבר קלקל מעט הכלי שהיה לו על־ידי הפגם והעברה שעשה, בפרט מי שפגם וקלקל הרבה, חס ושלום, אם כן איך אפשר לתקן? על־כן עקר תקונו על־ידי צדיקים אמתיים שעוסקין תמיד לתקן ולהעלות האמונה מנפילתה, שהם יודעים לחתור ולגלות המים שמהם גדלה האמונה, על־ידי בחינות הנ"ל.

וזה בחינת כל הקרבנות שמביאין לכפרה, כי הקרבנות הם מבהמות, כי עקר התחלת הפגם הוא בבחינת החיות הנ"ל הנמשך בקביעות, שמשם עקר כח הבחירה, שזה החיות כשבא לזה העולם הוא בבחינת חיות הבהמות כנ"ל, ושם עקר הבחירה כנ"ל, שמי שזוכה להתעורר על־ידי־זה, אזי ממשיך חיות יותר עליון, שהוא חיות הנשמות של הצדיקים שנקראין אדם, ואזי החיות בבחינת מאכל אדם כנ"ל, ולהפך, מי שאינו מתעורר להשם־יתברך על־ידי ההארה הזאת, אזי נתקלקל האמונה ונעשה מזה אמונות כוזביות, חס ושלום, ואזי החיות נפגם ונתקלקל וירד הרבה - אפלו ממדרגת חיות הבהמה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא משפטים כ): 'ולא עוד אלא שהכלב נכבד ממנו', הינו כנ"ל, ועל־כן מי שעשה איזה עברה ופגם בזה כנ"ל - צריך להביא קרבן בהמה לכפרה, ובמה שקלקל - יתקן, כי עקר הפגם בבחינת חיות הבהמות כנ"ל, על־כן צריך לתקן על־ידי בהמה דיקא.

ועקר התקון על־ידי הכהן שהוא מקריב כל הקרבנות, כי הכהן הוא בחינת הרב והצדיק שבדור, כמו שכתוב (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" וכו', אם הרב דומה וכו' (מועד קטן יז.), כי הכהנים לא טעו בעגל ולא פגמו באמונה, ועל־כן לא פגמו בזה החיות, על־כן יש להם כח לחזר ולהעלות חיות העליון לשרשו על־ידי קרבן בהמה דיקא כנ"ל. ואזי חוזרין וממשיכים החיות בקדשה ובטהרה בבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל־ידי־זה נמשך חיות ופרנסה דקדשה, ועל־ידי־זה חוזרים ומגלים האמונה כנ"ל, שעל־ידי־זה נתתקן ונתכפר הכל, כי עקר הפגם והתקון הוא בבחינת אמונה, שהוא יסוד כל התורה כלה, כנ"ל.

וזה בחינת (יומא סו:): 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'. כי דיקא על־ידי אכילת הכהנים הבעלים מתכפרים, כי אכילת הכהנים קדש בבחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", שעל־ידי־זה מצחצחין הנשמה בבחינת (ישעיה נח, יא): "והשביע בצחצחות נפשך" וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל - שעל־ידי־זה חוזר ונמשך האמונה כמבאר שם עין שם, שזה עקר התקון והכפרה כנ"ל.