# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/66/1/

כי עקר קדשת ישראל הוא קדשת שבת־קדש, שהוא כלל כל התורה כלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין ירושלמי ברכות פרק א, הלכה ה; שמות רבה כה, יב). כי כל הקדשות שישראל ממשיכין על עצמן על־ידי תורה ומצוות, הם בחינת קדשת שבת, כמובא בספרים (פרי־עץ־חיים, שבת, פרק א). כי קדשת שבת צריכין להמשיך על עצמו בכל ששת ימי החל, שזהו בחינת (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו" - 'זכרהו מאחד בשבת' (מכילתא שם), הינו על־ידי כל התורה והמצוות שעושין בכל ימי החל - על־ידי־זה ממשיכין על עצמן קדשת שבת שהיא כלל קדשת ישראל.

ועל־כן צריכין לזהר מאד בכבוד שבת־קדש, והעקר לקבל את השבת בשמחה ובטוב לבב ולהרחיק כל מיני עצבות בשבת, אפלו עצבות ודאגות מחטאיו ופשעיו המרבים צריכין להרחיק בשבת בכל כחו. כי אפלו בחל צריכין להרחיק מאד את העצבות, בפרט בעת שעוסקין באיזה קדשה בתורה או במצוה, שצריכין להתגבר ביותר שיהיה בשמחה גדולה, ולבלי לשום אל לבו אז אפלו דאגות העוונות, רק לשמח את עצמו במעט טוב שיש בו עדין, כמבאר אצלנו הרבה בזה, מכל שכן וכל שכן בשבת־קדש, שאז אסור שיהיה בו שום עצבות ומרה שחרה כלל. כי זה עקר קדשת שבת לשמח בו בכל עז, כי הוא יום שמחה וחדוה בכל העולמות, כמו שכתוב בזהר הקדוש (יתרו פח:): 'כדין חדוה ותפנוקא אשתמע' וכו' [אז נשמע שמחה ותענוג].

כי כל הדרכים והעצות הקדושות שיכולים לבוא על ידם לשמחה וחדוה - כלם מתעוררים ומאירים בשבת באור גדול, רק אף־על־פי־כן צריך האדם להמשיכם על עצמו, ואז בשבת בקל יוכל להמשיך על עצמו דרכי השמחה, ועל־ידי־זה יזכה להמשיך השמחה של שבת גם בימי החל, שזה עקר הקדשה שממשיכין משבת על ששת ימי החל, דהינו שמחת המצוה שהיא העקר, כי עקר שלמות המצוה ועליתה הוא על־ידי שמחה, ועקר השמחה נמשכת משבת על ימי החל.