# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/66/13/

וכל זה התפלל דוד כדי שיניחו השערים את הארון לכנס בימי שלמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן ט.), וכמו שפרש רש"י שם. כי בשעה שבקש שלמה להכניס הארון וכו' אמר עשרים וארבע רננות ולא נענה, עד שאמר (דברי הימים־ב' ו, מב): "זכרה לחסדי דויד עבדך". כי עקר השראת השכינה בבית־המקדש היה על־ידי כניסת הארון למקומו, כמבאר שם בפרשה, שכשנכנס הארון כסה הענן וכו'. ועל־כן דבקו השערים בעת שרצו להכניס הארון למקומו, כי אמרו שאין ישראל ראויים להכניס הארון למקומו שתשרה עליהם השכינה, כי ראו שעתידין לחטא, עד שיהיה נחרב הבית־המקדש. וכל מה שאמר שלמה תפלות ורננות - לא נענה עד שהזכיר את דוד, שאמר: זכרה לחסדי דויד עבדך, הינו כנ"ל, כי עבודת הצדיקים הגדולים ללמד זכות על ישראל תמיד, שהוא הדרך של 'אזמרה' הנ"ל - כל זה בחינת עבודת דוד המלך, שהוא בחינת משיח, שהוא יגמר התקון וישיב כל ישראל להשם־יתברך על־ידי־זה.

כי דוד הוא "נעים זמירות ישראל" (שמואל־ב, כג, א), וכל הזמירות והשירות נעשים על־ידי ברור הטוב, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת "אזמרה לאלקי בעודי", 'אזמרה' דיקא, עין שם.

ועל־כן כשהזכיר את דוד, שהוא בחינת משיח, שסוף כל סוף יגמר התקון, על־ידי שימצא נקדות טובות בישראל אפלו באחרית הימים בסוף הגלות, עד שיחזר ויבנה בית־מקדשנו וישיב הארון על מקומו, על־כן אז נפתחו השערים והניחו הארון לכנס על־ידי תפלות דוד שהקדים להתפלל על זה - שאו שערים ראשיכם וכו', כי כבר הקדים דוד, בחינת משיח, לגלות ש ה' עזוז וגבור וכו' ו הוא מלך הכבוד סלה, שהוא גמר ויגמר, כי כבודו יתגדל לעולם על־ידי כח הצדיקים שיכולים לעורר הטוב שבישראל תמיד ולגדל כבודו יתברך על־ידי־זה, וכנ"ל.

וזהו בקול שלישי אומר, עמדו צדיקים וכו' - שמעורר גם הצדיקים לעסק בתורה אף־על־פי שהם היו קמים מעצמם, אך אף־על־פי־כן לפעמים מתגבר עליהם גם כן בחינת שנה מחמת עונות ישראל, חס ושלום, כשאין יודעים ללמד עליהם זכות, שאז הם בבחינת שנה, בבחינת הסתלקות המחין, כידוע. ועל־כן מעורר אותם גם כן שיעמדו ויעסקו בתורה, עד שבגדל כח התורה - ידעו איך ללמד זכות על ישראל תמיד. וזהו כדי שיהיה שכרכם כפול לעולם־הבא - 'כפול' דיקא, כי יזכו לשכר כפול מאחר שעל־ידי תורתם, שהוא בחינת תורת חסד, זכו לעורר ישראל מהשנה ולהחזירם למוטב, על־כן בודאי שכרם כפול, כי יקבלו חלקם וחלק שיש להם בכל אחד מישראל שחזרו להשם־יתברך על ידם.

וזה בקול רביעי אומר: "לישועתך קויתי ה'" - זהו גם כן בחינה הנ"ל, כי המקרא נאמר על כל ישראל בכלל ובפרט, כשהם בגלות בבחינת שנה, שאף־על־פי־כן צריכין לקוות לישועת ה' תמיד וכמובא במדרשים (בראשית רבה צט, יא), שיעקב אבינו ראה שעל־ידי שמשון לא תהיה הגאלה שלמה, אמר, "לישועתך קויתי ה'", שאף־על־פי־כן אני מקוה לישועתך - שיהיו צריכים כאלו שיעוררו הטוב שבישראל תמיד, וישיבו אותם להשם־יתברך. ועל־כן אומרים פסוק זה קדם השנה בקריאת שמע שעל המטה, כדי שלא יפל לשנה גמורה, חס ושלום, רק יזכה להתעורר משנתו על־ידי ישועת ה' שאנו מקוים אליו תמיד אפלו איך שהוא, וכנ"ל.

וזהו קול חמישי וכו' [וקול שישי], שמדבר בפרוש מהתעוררות השנה, כמו שכתוב: עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" (משלי ו, ט); אל תאהב שנה וכו' פקח עיניך שבע לחם (שם כ, יג). 'פקח עיניך', שעדין יש בך נקדות טובות הרבה ועל־ידי־זה תתעורר משנתך ותשבע לחמה של תורה, וכנ"ל.

וזהו בקול שביעי אומר - "עת לעשות לה' הפרו תורתך" - הינו כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר על בעלי תשובה, שבקש דוד מהשם יתברך שיורהו מה יעשו אותם שהפרו תורתך, הינו כנ"ל, שדוד, בחינת משיח - מוסר נפשו בשביל כל אחד מישראל הרחוק מהשם יתברך שימצא בו טוב, כדי לעוררו משנתו ולהחזירו להשם־יתברך וכנ"ל. נמצא, שתרנגול הוא בחינת התעוררות השנה על־ידי הדרך של 'אזמרה' הנ"ל.