# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/66/19/

ועקר הגאלה היא על־ידי־זה, על־ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, בבחינת ראה ראיתי את עני עמי וכו'. וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג, ב): "ראה ראיתי" - שני ראיות, רואה אני שסופן לחטא, ואף־על־פי־כן ראיתי את עני עמי, הינו כנ"ל, שאף־על־פי־כן אני מסתכל רק על הטוב שבהן, ואיני מסתכל כלל על הרע שבהן, ועל־ידי־זה הם ראויים לגאלה, וכנ"ל.

וכל הוכוח שהיה בין השם־יתברך ובין משה במראה הסנה, הכל היה בענין זה, כי ענין זה לחפש תמיד הטוב שבישראל וללמד עליהם זכות תמיד הוא ענין גבה ועמק מאד מאד. ויש בענין זה מדרגות רבות בין הצדיקים הגדולים, כמו שמבאר לעיל מזה (אות טז). ועל־כן גם משה רבנו אף־על־פי שהיה כלו טוב - לא היה יודע מתחלה עד היכן מגיע רחמנותו יתברך, על־כן לא היה רוצה לילך בשליחותו, כי ראה שישראל יקלקלו הרבה, אבל השם־יתברך טען עמו הרבה, שאף־על־פי־כן הוא רוצה לגאלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב וכנ"ל.

וזהו בחינת אות המטה שהראה לו, שרמז לו, שלא ידבר על ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג, יב). וכמובא בפרוש רש"י, כי הראה לו שבקל חוזר ונתהפך הנחש למטה, כמו שכתוב (שמות ג, ז): "שלח ידך ואחז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו" - שרמז לו שגם בתקף זהמת הנחש יכולין לאחז באיזה קצה, למצא שם איזה נקדה טובה, ועל־ידי־זה נתהפך לטובה מנחש למטה בבחינת "ויהי למטה בכפו", וכנ"ל.