# כג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/66/23/

וכל ימי חיי האדם צריך יגיעה גדולה שתהיה אכילתו בקדשה, שיחבר נפשו וגופו בקדשה על־ידי האכילה, באפן שיהיה נעשה יחוד העולמות בשרשן על־ידי אכילתו, וכנ"ל. ועקר התקון הוא אכילת שבת, שהוא אכילה דקדשה, שאז מצוה גדולה לאכל ולהתענג, כי אכילת שבת כלו קדש, כי אז מאירים שתי הדרכים הנ"ל, ואז נעשים כל היחודים שכל העולמות והמאמרות מתיחדים בשרשם, בבחינת מאמר סתום, שמאיר אז בהארה נפלאה וכמבאר בהמאמר 'כגונא וכו' רזא דשבת' (זהר תרומה קלה.), מנפלאות היחודים שמתיחדים בשבת. ועל־כן אז האכילה בקדשה נפלאה, ועל־ידי האכילה עקר היחוד, כנ"ל.

ועל־כן על־ידי סעדת שבת עושין ערובי תחומין - כי מאכילת וסעדת שבת, משם נמשכין ומאירין אלפים אמה תחום שבת, שהם בחינת שני אלפין הנ"ל, שהם בחינת הדרך 'איה' ו'אזמרה' הנ"ל, כי עקר היחוד הוא ליחד בחינת אלפין הנ"ל שהם בחינת שתי הדרכים הנ"ל. כי הדרך של 'אזמרה', הוא בחינת תקון שבירת כלים כנ"ל, שעולים כל הטוב, שהם בחינת ניצוצות הקדשה למקומם לבחינת מאמרות המתגלים שמשם כל הטוב, כי המאמרות המתגלים, שהם בחינת (ישעיה ו, ג): "מלא כל הארץ כבודו", הם בחינת כלל התורה והמצות שכלם בשביל כבודו יתברך. אבל הדרך של איה הנ"ל, שהוא בחינת - תקון חלל הפנוי, שהוא על־ידי שעולין לבחינת 'איה מאמר סתום' כנ"ל, הוא שרש התורה וגבה מהתורה, והעקר לחבר וליחד שניהם יחד וכנ"ל לחבר כלליות התורה, כלליות המאמרים המתגלים, שהוא כלליות כל העולמות לחבר הכל בשרשו העליון, שהוא 'בראשית־מאמר־סתום' שאז נכללין ונתיחדין שני האלפין הנ"ל, שזהו בחינת כלל כונות האכילה ליחס בחינת האלפין, [כמובא בכונות (עין פרי־עץ־חיים, יום־הכפורים, פרק ג)], שכל זה זוכין על־ידי אכילת שבת, כנ"ל.

כי שבת, בחינת שביתה וניחא, שאז הוא ישוב הדעת שזהו העקר, כי עקר בחינה זאת - להאמין בדעתו בשלמות שהכל אחד, שכל העולם ומלאו כלם אין להם חיות וקיום כי אם ממנו יתברך לבד, שהוא סתום ונעלם מכל, שזה עקר שלמות כל היחודים. ועקר שלמות האמונה הזאת אין זוכין כי אם על־ידי קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הצדיקי אמת שזוכין לישוב הדעת, שזה עקר המנוחה והשביתה של שבת בבחינת (מנחה לשבת): מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו', בחינת (ישעיה ל, טו): "בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם". ובחינת ישוב הדעת הזה אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה, כי הוא 'לכל חד כפום מה דמשער בלביה', בבחינת (משלי לא, כג): "נודע בשערים בעלה", כידוע (זהר וירא קג:). וזהו בחינת קרנא דקמצא רכיכא הנ"ל (אות מ) - בחינת (שבת עז:): 'רך כקנה', בחינת (תהלים מו, יא): "הרפו ודעו כי אנכי ה'".

וכל זה אי־אפשר לבאר בכתב, רק אנו צריכים לאחז עצמנו באבותינו ורבותינו הקדושים שזכו לזה בשלמות, ועל ידם חומל השם־יתברך עלינו, ומאיר עלינו פעמים איזה התנוצצות אלקות על־ידי בחינת קדשת שבת, שהוא בחינת "שובה ונחת", בחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו', כנ"ל. וזהו בחינת ערוב, לשון ערוב ממש - שמערבין ומחברין ומיחדין על־ידי סעדת שבת - שממנה עושין הערובי תחומין - את בחינת שתי האלפין הנ"ל, שהם בחינת כלליות עלמין דאתגלין בעלמא עלאה סתימא, שהוא בחינת המאמר סתום, כנ"ל.