# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1263/66/3/

וכל אלו הדרכים הקדושים של שמחה והתחזקות צריכין לילך בהם מאד, כי בזה תלוי עקר יהדותו, כידוע ומובן לכל מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת לנצח, אבל אין האדם זוכה לילך בהם כי אם בכח קדשת שבת־קדש, שהוא בחינת כח הצדיק האמת, שהוא בחינת שבת, כמו שאיתא בזהר (זהר נשא קמד:): "אנת שבת דכלהי יומא" [וכמובא בדבריו ז"ל (לקוטי תנינא סימן סז)].

כי דרך הקדש של "אזמרה לאלקי בעודי" הנ"ל, עקר הארתו הוא בשבת, כי בחל שיש בו אחיזת הסטרא־אחרא והקלפות כידוע, על־כן אפלו הטוב והמצות שעושין בימי החל - יש בהם אחיזת הסטרא־אחרא, שהוא אחיזת העצבות, כמובא בדבריו ז"ל על פסוק (תהלים פה, יד): "צדק לפניו יהלך" וכו' (בסימן קלט ובסימן רעז), שהמצות שעושין בימי החל יש להסטרא־אחרא אחיזה בבחינת הרגלין של המצוה, בבחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות" וכו'. ועל־ידי־זה אין המצוה יכולה לילך ולהתפאר לפני השם־יתברך. אבל כשמגיע שבת, אז עולין הרגלין מהקלפה והסטרא־אחרא. כי זה עקר קדשת שבת בבחינת (ישעיה נח, יג): "אם תשיב משבת רגלך", ואז מתחלת המצוה לילך לפני השם־יתברך, והשם־יתברך משתעשע בה ומתפאר בה מאד, אף־על־פי שנעשית בקטנות גדול, אף־על־פי־כן מרב חבתו את ישראל עם קרובו - הוא משתעשע בה מאד ועושה מזה דרך כבושה וכו', עין שם.

והענין מבאר על־פי הנ"ל, כי בחל הוא בחינת עבד, ששם אחיזת העצבות [וכמבאר בלקוטי תנינא סימן ב בהתורה "ימי חנכה הם ימי הודאה"], על־כן גם המצות שעושין אז - יש בהם אחיזת העצבות, וזה בעצמו בחינת אחיזת הסטרא־אחרא הנ"ל, שנאחזת ברגלי המצוה בבחינת "רגליה ירדות מות", כי עקר אחיזת הסטרא־אחרא, הוא על־ידי העצבות שהיא סטרא דמותא, שזה עקר בחינת גלות השכינה שמתגבר בימי החל, (כמו שמבאר בהתורה "אמצעיתא דעלמא" לקוטי א סימן כד), ואז מגדל התגברות החשך של העצבות - צריכין יגיעה גדולה ועצומה לברר הטוב שבמצות, דהינו להזכיר את עצמו בהנקדות טובות שבו לשמח את נפשו, להזכיר את עצמו, הלא אף־על־פי־כן אני עושה מצוה! ואם היא כמות שהיא, הלא על כל פנים יש בה נקדות טובות, אשר נקדה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים - אין כל העולם כדאי לה וכו'.

אבל מגדל החשך של ימות החל, שהיא התגברות העצבות, שהוא אנפין חשוכין - על־ידי־זה קשה מאד להזכיר את עצמו בכל זה, ולהחיות את עצמו, ולשמח את עצמו, ומחמת זה לפעמים רוצים להפילו בדעתו לגמרי, שמזכירין אותו רבוי עונותיו ופשעיו העצומים, ואיך הוא מלא פגמים וקלקולים בכל עת וכו', עד שנדמה לו שאפס תקוה, חס ושלום. וכל זה מעשי הבעל דבר, כי אין זה דרך ענוה כלל, רק הבעל דבר מתנכל עליו להפילו לגמרי, חס ושלום, ומגדל החשך קשה לו מאד לשום אל לבו להזכיר את עצמו בהנקדות הטובות שבו. לולא ה' עזרתה לנו בכל יום ובכל עת, שמסבב בנפלאותיו העצומים - שנוכל להזכיר עצמנו לילך עם הדרך הקדש של "אזמרה לאלהי בעודי" תהלה לאל, עין שם היטב היטב, ותוכל להחיות את נפשך תמיד כל ימי חייך.

אבל כל זה הדרך הקדש אין נמשך על האדם כי אם בכח קדשת שבת, כי צריכין להמשיך הקדשה והשמחה של שבת על כל ימי החל, ועל־ידי־זה ממשיכין על עצמו הדרך הקדש הזה, כדי להחיות ולשמח את נפשו, כדי שישאר על עמדו - שלא יצא מתחום וגבול הקדשה לגמרי, חס ושלום, כי עקר זה הדרך הקדש של 'אזמרה' וכו' הנ"ל מאיר בשלמות בשבת־קדש, כי אז מתבטל שליטת הסטרא־אחרא והחיצונים, ונתבטל כל העצבות והמרה שחורה (תקוני זהר, תקון מח, פה.), שהם בחינת תקפא דדינא, בבחינת (זהר תרומה קלה:): ' וכל שלטני רגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מניה ' וכו', ' וכל חירו אשתכח ' (שם אמור קה.) (כל שליטי הרגז, וכל בעלי־הדין כלם בורחים ועוברים ממנו, וכל החרות נמצאת). כי אז בשבת נתעוררין חסדים גדולים ורחמים רבים בלי שעור, ואז נתגלין דרכי ה' וחסדיו האמתיים ומאירין בכל העולמות, אשר דרכו יתברך הוא לבלי להסתכל על הרע של האדם, רק להביט ולהסתכל על הטוב שבו, כמו שכתוב (תהלים סו, יח): "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אכן שמע אלקים" וכו'. וכמו שכתוב (במדבר כג, כא): "לא הביט און ביעקב ולא ראה" וכו'. (וכמו שמבאר בסימן יז בלקוטי תנינא 'דרך ה' יתברך' וכו') שמדבר שם מקדשת שבת עין שם.

ועל־כן אז בשבת מתחילין כל המצות של ישראל לילך ולהתפאר לפני השם־יתברך, כי נתבטל מהם אחיזת הקלפות, שהם העצבות הנאחזין ברגלי המצוה, ואז נתגלה יקרת קדשת הנקדות טובות של המצות, עד שהולכין ומתפארין לפני השם־יתברך ועושין דרך כבושה לכל - שיוכל כל אדם להתקרב להשם־יתברך, ועל־כן אז בשבת מאיר בשלמות דרך הנ"ל של 'אזמרה לאלקי בעודי' הנ"ל, מחמת שאז אין יכולין הסטרא־אחרא והקלפות לכסות ולהעלים את הטוב על־ידי רבוי הרע ולהפיל עצבות, חס ושלום, כי אז מאיר רק הטוב, שהם הנקדות טובות שבמצות, ועל־ידי־זה הרע והעצבות נופל לגמרי.

ואז אתער זמירות שירות ותשבחות להשם־יתברך בבחינת (תהלים צב, א): מזמור שיר ליום השבת, בחינת (יוצר דשבת): ויום השביעי משבח ואומר וכו'. כי אז נתעוררין זמירות ושירות נפלאות, שנעשין ונתחברין מהנקדות טובות של המצות של כל ישראל, אפלו של פושעי ישראל, שכלם עולין אז ומתפארין לפני ה' יתברך, ונעשין מהם שירות וזמירות ונגונים נפלאים, שכל זה הוא בבחינת 'אזמרה לאלקי בעודי' הנ"ל, כמבאר שם במקומו, שנעשין מזה נגונים וזמירות נפלאים. אבל העקר נעשה בשבת־קדש, שאז עקר שלמות התגלות כל הנקדות טובות של כל המצות של כל ישראל, כנ"ל.

ומשבת צריכין להמשיך הקדשה והשמחה על כל ימי החל, דהינו שבכח קדשת שבת נזכה גם בכל ימי החל לילך בדרך הקדש הזה - לגרש העצבות ולהחיות את נפשנו תמיד על־ידי הנקדות טובות שנמצאים בנו, שזהו הדרך של 'אזמרה לאלקי בעודי', וכנ"ל.