# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/63/2/

וזה בחינת ראש־חדש, שהוא בחינת התגלות ההסתרה שמגלין ההסתרה, על־ידי שיודעין שגם שם מלבש דעת, כי דיקא אז כשמגיעין לתכלית ההסתרה והירידה, חס ושלום, בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה, אזי דיקא מגלין ההסתרה ונעשה ממנה דעת גדול כנ"ל, כי כשמגיעין לתכלית הירידה וההסתרה חס ושלום, אזי דיקא מקרבין להשם־יתברך בתכלית הקרוב, כביכול, כי שם בתכלית ההסתרה והירידה, חס ושלום, שם מלבש השם־יתברך בעצמו, כביכול, בלי לבוש כנ"ל. נמצא שאז דיקא יכולין להתקרב אליו יתברך, כי אזי דיקא סמוכין אליו מאד מאד. וזהו בעצמו ההסתרה והפגם, כי ההסתרה, שהיא בחינת התגברות הסטרא־אחרא, יניקתה רק מבחינת שבירת כלים שנעשין על־ידי רבוי אור, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר, חס ושלום, עד שנסתר לגמרי ואין יכולין לראות ולהשיג אלקותו כלל מחמת בחינת רבוי אור. נמצא, שבודאי ההסתרה, אף שהיא ירידה גדולה, מאחר שנסתר אלקותו לגמרי, חס ושלום, עם כל זה מאחר שכל זה נעשה על־ידי בחינת רבוי אור. נמצא, שבאמת מלבש שם דיקא אור גדול ונורא מאד, ואדרבה, כשמגיעין לתכלית הירידה שאין ירידה למטה ממנה, חס ושלום, אזי דיקא סמוכין אליו יתברך בתכלית הקרוב, כי בתכלית הירידה והסתרה חס ושלום, שם מלבש הוא יתברך בעצמו כנ"ל. ועל־כן אזי דיקא יכולין להתקרב אליו יתברך ולחזר בתשובה, אך צריך לזה דעת גדול לידע זאת ולכון השעה שמגיעין לתכלית ההסתרה ולדעת שאזי דיקא מקרבין אליו מאד, שעל־ידי־זה מהפכין ההסתרה לדעת כנ"ל, כי כשאין יודעין זאת תוכל להתגבר ההסתרה, חס ושלום, ויעבר השעה שהיה יכולין להתקרב אליו יתברך, על־כן צריכין חכם גדול במעלה גדולה מאד שיזכה לדעת הנ"ל, עד שיוכל לגלות ההסתרה שבתוך הסתרה להפכה לדעת, ודיקא אז יקרב את ישראל לאביהם שבשמים ויחזירם בתשובה, כנ"ל.

וזה בחינת יציאת מצרים שהיה על־ידי משה רבנו, עליו השלום, כי ישראל הגיעו אז לתכלית הירידה עד שלא היו יכולים להתמהמה שם אפלו רגע אחת, כמו שכתוב (שמות יב, לט): "ולא יכלו להתמהמה". ואם היו משהין שם עוד שעה קלה היו כמעט נשארין שם, חס ושלום (פרי־עץ־חיים, שער המצות פרק א), אך משה רבנו היה מכון את השעה, והמתין עד אשר הגיעו לתכלית הירידה, ואזי דיקא היה מגלה ההסתרה ונמשך דעת ואור גדול, וגאלם אז דיקא כנ"ל. וזה בחינת "רדו שמה" (בראשית מב, ב) - 'רדו' דיקא, שרמז להם שיהיו בגלות כמספר 'רדו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה צא, ב). הינו כשיגיעו לבחינת 'רדו' הינו לתכלית הירידה, אזי דיקא יהיו נגאלין כנ"ל.

וזה בחינת מה שכתב רבנו, נרו יאיר, על פסוק (תהלים קיט, קעו): "תעיתי כשה אובד" וכו' (בסימן רו), שכשאדם נבוך ותועה מאד מאד בדרכים המקלקלים, חס ושלום, לפעמים הוא תועה כל כך, עד שמקרב מאד אל הקדשה, ועל־ידי נסיון קל - יכול לחזר אליו יתברך, אך מחמת שנתרחק מאד ממנו יתברך זמן רב, על־כן אינו שומע קול הכרוז, עין שם. אבל כשיש חכם גדול כנ"ל, שיודע ומשיג דעת הנ"ל, ויוכל לכון את השעה, הוא יוכל לקרב אותם אז דיקא כשמגיעין לתכלית הירידה כנ"ל, כי אזי סמוכין מאד אליו יתברך, רק שאינו שומע קול הכרוז, אבל על־ידי דעת החכם הנ"ל הוא מגלה ההסתרה כנ"ל, ואזי שומע קול הכרוז, בבחינת 'אוריתא מכרזת קמיהו', כנ"ל.

וזה בחינת קדוש החדש - שהיו יושבין ועוסקין בזה חכמים גדולים ונוראים מאד שהיו בקיאין בסוד העבור, כי צריך לזה חכמה גדולה ובקיאות גדול מאד, בבחינת הדעת של משה כנ"ל, כי קדוש החדש הוא בחינת התגלות ההסתרה בעת שהיא בתכלית הפגם כנ"ל. כי הלבנה היא בחינת מלכות, ופגימת הלבנה היא בחינת הסתרה, שמשם יניקת הסטרא־אחרא, כידוע (עין זהר פנחס רמח:; כי תצא רפא:). והיא מתמעטת והולכת עד המולד, שאזי היא בתכלית ההסתרה והמעוט, ובאמת אזי היא בתכלית ההתקרבות אל השמש, כי בעת המולד היא סמוכה להשמש בתכלית ההתקרבות והשמש הוא בחינת דעת הנמשך מחי־החיים, בבחינת (תהלים פד, יב): "שמש ומגן ה' אלקים". וזהו בעצמה פגימתה ומעוטה בתכלית המעוט והחשך, מחמת שסמוכה מאד אל השמש, שעל־ידי־זה רבוי אור השמש מכהה אותה ואינה יכולה להאיר, כידוע. ובאמת אזי תכף בעת שהגיעה לתכלית המעוט, שאזי סמוכה מאד להשמש, אזי תכף מתחילה להתמלאות והיא בחינת המולד, כמובא. על־כן היו צריכין לזה חכמים גדולים הבקיאין בסוד העבור, שיהיו יכולין לכון השעה שמגיעה לתכלית המעוט, שאזי דיקא הוא שעת המולד שמתחיל תקונה ומלואה כנ"ל. כי למטה בעולם הזה צריכין לזה דעת גדול כדי לידע זאת כנ"ל. כי אם לאו תוכל להתגבר ההסתרה, חס ושלום, שהוא בחינת פגימת הלבנה כנ"ל. ועל־כן היו יושבין חכמים גדולים שהיו מחשבין ומכונין אותה השעה בכוון גדול מאד ובחכמה גדולה בבחינת דעת הנ"ל, שיודעין שבתכלית ההסתרה מלבש דעת ואור גדול כנ"ל, שעל־ידי־זה היו מקדשין החדש והיו ממשיכים קדשה בחינת חכמה ודעת והיו מגלין ההסתרה, שהיא בחינת תקון הלבנה ומלואה כנ"ל.

וזה שהיו אומרים 'מקדש מקדש' (ראש־השנה כד.), שזה בחינת מקרא קדש - שהיו קורין את הקדש, שהוא בחינת חכמה, בחינת חיות להחיות המלכות, שזה בחינת מלוי הלבנה ותקונה, בחינת ראש־חדש, שהוא נעשה על־ידי בחינת תקון הלבנה ומלואה.

וזה שכתב רבנו, נרו יאיר (סימן י) ששרש התשובה בראש־חדש, כי ראש־חדש, שהוא בחינת התגלות ההסתרה כנ"ל, אזי 'אוריתא מכרזת קמיהו'. ועל־כן אז הוא התעוררות התשובה לכל באי עולם, ואפלו לפושעי ישראל שהם בתכלית ההסתרה, כי אזי נתגלה ההסתרה, שזה הוא בחינת ראש־חדש, בחינת מלוי הלבנה ותקונה בעת שהגיעה לתכלית הפגם כנ"ל. ועל־כן נוהגין להתעורר בתשובה בערב ראש־חדש ועושין יום־כפור קטן, כי אזי הוא תכלית הפגם של הלבנה, בחינת מלכות ועל־כן אזי דיקא הוא זמן ההתקרבות כנ"ל. ועל־כן עושין אז תשובה וחוזרין אליו יתברך.