# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/64/1/

והכלל, כי קדם הבריאה היה אור הקדוש־ברוך־הוא אין־סוף, וצמצם האור לצדדין כדי שיהיה מקום להבריאה, ובריאת העולמות הן הן מדותיו יתברך שעל־ידי־זה נתגלה מלכותו, והלב הוא צור העולמים וכו'. כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי, שהוא מתלהב ומשתוקק ונכסף להשם־יתברך, אי אפשר להתגלות מהמדות, כי אור להביותו הוא בחינת אין־סוף, כי אין־סוף ואין תכלית לתשוקתו.

וצריך לצמצם ההתלהבות כדי שיהיה בחינת חלל הפנוי, שהוא בחינת (תהלים קט, כב): "ולבי חלל בקרבי", כדי שיוכלו להתגלות מדותיו ומעשיו הטובים ועל־ידי־זה יתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה. ואית יצירה לטב ויצירה לביש, והן תרין יצרין שהם המחשבות שבלב, כי עקר הבריאה על־ידי חכמה שבלב וכו', וכשמכניס, חס ושלום, טפשות בלב הוא קלקול הבריאה, בחינת ערלת לב, שתרגומו טפשות לב וכו'. וכשמקדש מחשבתו זה בחינת יצירה לטב, בחינת תקון הבריאה, שהיא בתוך בחינת החלל שבלב, שהיא על־ידי חכמה שבלב וכו', עין שם כל זה והבן מאד.

וזה בחינת 'הא', כי ה' דלת הוה. וזה בחינת ניסן, בחינת אביב, אלף עם בית, יוד עם בית, ביתא עלאה וביתא תתאה, בחינת (שיר־השירים ג, ו): "מי זאת עלה", מי עם זאת עולה - שיש לשני בתים עליה וכו', עין שם כל זה היטב היטב.