# לז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/65/37/

וזה בחינת קריאת התורה בצבור בכל יום שיש בו תוספת קדשה, שהם ראש־חדש, ויום־טוב, וחל־המועד, ויום־הכפורים, ושבת וכו'. וזה בחינת החלוקים של מספר הקרואים שיש בימים שקורין בהם, כמו שאמרו במשנה (מגלה כא.): בשני וחמשי קורין שלשה, בראש־חדש וחל המועד ארבעה, ביום טוב חמשה ביום־הכפורים ששה. בשבת שבעה וכו'. כי בכל יום שיש בו תוספת קדשה - עולה בו התפלה ביותר, כמבאר בכונות בכתבי האר"י ז"ל, שבכל ימים אלו עולה התפלה יותר כפי תוספת קדשת היום, ועל־כן קורין בהם בתורה, כי עקר עלית התפלה הוא כשעושין מתורה תפלה, ועל־כן קורין בתורה בשעת התפלה כדי להמשיך התפלה מהתורה, שזהו עקר עליתה, כנ"ל.

ועקר שלמות עלית התפלה בתכלית הוא בשבת, שהוא קדוש מכל הימים והזמנים, ועל־כן אז קורין בתורה ביותר מכל הימים, כי אז קורין כל השבעה קרואים, שהוא תכלית שלמות קריאת התורה, שעל־ידי־זה עולה התפלה בתכלית העליה, כי שלמות התורה והתפלה הוא על־ידי השבעה רועים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד, שהם בחינת השבעה קרואים בשבת, כידוע (פרי־עץ־חיים, שבת, פרק יט). וכל זמן שאין זוכין להמשיך קדשת כל השבעה רועים הנ"ל - עדין אין עלית התפלה בתכלית השלמות, כי דוד הוא בחינת שלמות התפלה והוא השביעי מהשבעה רועים, ועל־כן עקר שלמות עלית התפלה הוא בשבת שקורין בו שבעה קרואים וכנ"ל. ועל־כן אז בשבת הוא בטול מלאכה לגמרי, אבל ביום טוב וחל המועד וכו' שאין קורין בו שבעה, על־כן אין עלית התפלה בשלמות כל כך, רק כפי תוספת הקדשה, שכמו כן הם המספר של הקורין בתורה, וכמו כן זוכין להמשיך קדשת התפלה, דהינו לעשות מהתורה תפלה, שזהו עקר עליתה כנ"ל, על־כן אין כל המלאכות נתבטלין אז מחמת שעדין אין עלית התפלה בתכלית השלמות, כנ"ל.

וזה שאמרו שם (מגלה כב:) הטעם של הקורין בתורה משום בטול מלאכה, שביום שיש בו אסור עשית מלאכה ביותר קורין בתורה מספר גברי ביותר, הינו כנ"ל, כי אסור מלאכה בשבת ויום טוב הוא כפי עלית התפלה בשלמות, וכמו כן הם מספר העולים לתורה כנ"ל, כי תורה ותפלה תלויים זה בזה, וביום שאין עלית התפלה בשלמות - גם התורה אין לה שלמות כל כך, רק שהעקר מה שאנו צריכין עכשו להתיגע הוא - להעלות התפלה מנפילתה וזלזולה, כי עקר הפגם נוגע בתפלה, שהוא בחינת מלכות, ששם מגיעים כל הפגמים ושם כל התקונים, ועל־כן בני אדם מזלזלים בתפלה דיקא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:): אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה, ומאי ניהו? תפלה.

וזה שאמרנו למעלה (באותיות לג־לד־לה), שביום טוב מתר מלאכת אכל נפש, מחמת שאז אין עלית התפלה בשלמות כמו בשבת, ועקר החסרון נכר בהתפלה, כי בהתורה אין נוגע הפגם והזלזול כל כך, כי בני אדם מזלזלין בתפלה דיקא, כנ"ל. ועל־כן צריכין ביום טוב לעשות מלאכת אכל נפש, שהוא כנגד בחינת התפלה, שאנו צריכין לבררה ולהעלותה עדין על ידינו אפלו ביום טוב, כי כפי הברור שצריכין עדין על ידינו, כמו כן צריכין עדין איזה עשית מלאכה, כנ"ל.

וזה שאמרנו למעלה, שביום טוב עקר תוספת הקדשה הוא בבחינת תורה, אבל בחינת תפלה צריכין אנחנו עדין לברר ולהעלות, כי אף־על־פי שבאמת תורה ותפלה שניהם תלויים זה בזה כנ"ל, וכשאין התפלה עדין בשלמות הגמור, בודאי גם התורה עדין אינה בשלמות הגמור, אך מחמת שעקר החסרון והפגם נוגע ונכר בתפלה ביותר, על־כן ביום־טוב שיש בו תוספת קדשה מרבה מאד, רק שעדין אינו בתכלית השלמות כמו בשבת, על־כן בהתורה אין נוגע החסרון כי אם בתפלה, על־כן מתר בו מלאכת אכל נפש, אבל בימי החל אז נוגע החסרון גם בהתורה, וצריכין יגיעה גדולה לברר ולהעלות הקדשה של בחינת תורה ותפלה, על־כן אז יש בהם כל הל"ט מלאכות, כנ"ל, ולהפך בשבת־קדש - שאז עולה התורה והתפלה בתכלית השלמות, על־כן כל המלאכות בטלות בו לגמרי, וכנ"ל.