# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/66/11/

ובענין פגם המשפט צריכין לדבר הרבה, כי אדמו"ר ז"ל דבר בקדשו בדרך כלל, שפגם המשפט הוא על־ידי דינים שמעותין המשפט, אבל בודאי גם כל אדם צריך לזהר שלא לפגם במשפט, אף־על־פי שאינו דין ושופט, כי מאד צריכין לזהר בתקון המשפט בכמה בחינות, האחד שלא לעות המשפט נגד חברו במשא ומתן - שלא יגע בממון חברו בעולה שלא במשפט, כי בודאי כשעושה איזה עולה והטעאה נגד חברו באיזה אפן שיהיה - הוא פוגם במשפט, כי רוצה לקח ממון חברו שלא במשפט, בבחינת (ירמיה יז, יא): "עשה עשר ולא במשפט" וכו', וכתיב (ויקרא יט, לה): "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרא קדושים ד): 'מלמד שכל המשקר במדות וכו', כאלו מקלקל את הדין ונקרא שקץ ותועבה' וכו', על־כן צריך כל אדם לזהר מאד לעשות משא ומתן באמונה, ולזהר שלא לגע בממון חברו, חס ושלום, שלא במשפט, כי כשפוגם במשפט, מלבד גדל העון שנקרא משקץ ותועבה כנ"ל, כמובא בפרוש רש"י על פסוק "לא תעשה עול" הנ"ל. גם על־ידי עון זה - מתגבר תאות נאוף, חס ושלום, שבא על־ידי פגם המשפט כנ"ל שבזה תלויים כל הקלקולים, רחמנא־לצלן, וזה שכתוב בדור המבול (בראשית ו, יב): "כי השחית כל בשר את דרכו" וכו' - הינו פגם הברית (סנהדרין קח.), וכתיב (שם פסוק יג): "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין שם): 'לא נגמר דינם אלא על הגזל', כי הא בהא תליא, על־ידי הגזל שהוא בחינת פגם המשפט כנ"ל, על־ידי־זה התגבר ביותר פגם הברית, ועל־ידי־זה נגמר דינם, וכנ"ל.

גם צריכין לזהר שלא לשפט ולדון את חברו לכף חובה, שגם זה הוא בחינת פגם המשפט, כמובן בדבריו ז"ל (בהתורה "תקעו ממשלה" בלקוטי תנינא סימן א): שכשיושב לדבר בחברו כאלו רוצה לעשות יום הדין לשפט את חברו וכו', וצריך לזהר בזה מאד שלא לעות המשפט, "כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז), אבל האדם אסור לדון ולשפט את חברו, כי אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב, ד) כמו שמבאר שם, במאמר הנ"ל, עין שם.

ועקר תקון המשפט בכל אדם הוא - לזהר מאד מאד שלא להרהר אחר משפטיו של הקדוש ברוך הוא, לידע ולהאמין תמיד כי צדיק ה' וישר משפטיו, וכל מה שעובר עליו - הכל לטובתו, כי מי שמהרהר, חס ושלום, איזה הרהור על משפטיו ודרכיו יתברך זה עקר פגם המשפט, וכמובן שם בסוף התורה הנ"ל בסוף אות ט"ו בענין השגת דרכי ה' הנעלמים, שהם בחינת צדיק וטוב לו וכו', שמבאר שם, שמי שזוכה להשיג זאת, זהו בחינת תקון המשפט וכו', עין שם, ואף־על־פי שאין זוכין להשגה הזאת, אף־על־פי־כן צריכין על כל פנים להתחזק באמונה - להאמין באמונה שלמה כי צדיק ה' בכל דרכיו וכו' (תהלים קמה, יז).

וזה עקר בחינת תקון המשפט, כי עקר הוא המשפט, כי הכל נבראו רק בשביל הבחירה, כידוע, שהכל נברא בשביל האדם, ועקר מעלת האדם שגבה מהכל אפלו ממלאכים ושרפים, הכל הוא מחמת שהאדם הוא בעל בחירה, ועקר הבחירה הוא בשביל המשפט, כדי שהאדם הכשר יקבל שכרו במשפט ולא יאכל לעתיד בחנם נהמא דכסופא [לחם של בושה], ועל־כן יש כח גדול מאד להבעל בחירה, כמובא, אבל משפט השם־יתברך עמק עמק מאד, כי הוא יתברך אוהב צדקה ומשפט (תהלים לג, ה), כי על־פי דין ומשפט לבד - לא היה אפשר להתקים העולם. על־כן הקדים מדת הרחמים, אבל אף־על־פי־כן בלא משפט כלל - אי אפשר להתקים העולם שנברא בשביל הבחירה, שכל העולמות תלויים בזה כנ"ל. על־כן צריך האדם לידע שכל מה שעובר עליו בכל יום ויום כל ימי חייו הכל בצדקה ובמשפט בחסד וברחמים, כי ישר משפטיו יתברך, כי בחירתו הוא דיקא באפן זה שמתנהג עמו בכל יום ויום, כי השם־יתברך ברחמיו שקל בדעתו, שזה האדם עקר בחירתו כשיהיה עשר מפלג וזה האדם עקר בחירתו על־ידי עניות ודחקות גדול וכן בשארי ההרפתקאות וכו', כי הכל בשביל הבחירה, שהוא בחינת משפט, כנ"ל.

ובזה טועים רב בני אדם, שכל אחד אומר: אם היה לו פרנסה - היה עובד ה'. ואם כן, לפי דבריו הקדוש־ברוך־הוא בא, חס ושלום, בטרוניא ועלילה עמו, שהוא רוצה שיעבד ויעסק בתורה אף־על־פי שאינו יכול מחמת דחק הפרנסה, ואם כן, הרי הוא מהרהר אחר משפטיו של השם־יתברך כאלו, חס ושלום, הוא יתברך מעות המשפט נגדו. וזה הפגם גדול ביותר, כי כשמהרהר אחר משפטיו של השם־יתברך - זהו עקר בחינת פגם המשפט, שמשם באים כל הקלקולים הנ"ל.

על־כן צריך כל החפץ באמת לחוס על עצמו שיזהר מאד מלומר כדברים האלה, רק ידע ויאמין שבחירתו תלויה דיקא באפן זה, שהשם־יתברך מתנהג עמו, ויאמין שהכל לטובתו ויהיה רגיל לומר: 'כל מה דעבד רחמנא לטב עביד' (ברכות ס:), ובודאי יש דרך, שדיקא על־ידי־זה הדחקות והיסורים והבלבולים יתקרב להשם־יתברך. ואם קשה לו לקבל ולסבל היסורים והדחקות - יצעק ויתפלל להשם־יתברך שיושיעו ויעזרהו, ובזה בעצמו יתקרב להשם־יתברך ויעבדהו, כי השם־יתברך מתאוה לתפלתם של ישראל (שמות־רבה כא, ה). וכמו שכתוב (תהלים נ, טו): "יקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני", כי אין שום עצה ותחבולה נגד כל הצרות וההרפתקאות ודחקות וטרדת הפרנסה העוברים על כל האדם בכל עת ועת, כי אם לצעק ולזעק ולהתחנן לפני ה' יתברך, ולבכות לפניו כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו. וכשילך בדרך זה - ירויח תמיד הרבה רוח האמתי והנצחי, כי על־פי רב יפעל בבקשתו הרבה, כי השם־יתברך שומע תפלת כל פה, וכמו שכתוב (תהלים קמה, יח): "קרוב ה' לכל קראיו" וכו'. ואפלו אם לפעמים, חס ושלום - לא יתקבל תפלתו, כי זמנין דשמע זימנין דלא שמע [פעמים ששומע, ופעמים שלא שומע] (זהר וירא קה:), על כל פנים הרויח שקרב עצמו להשם־יתברך על־ידי־זה, כי אין שום דבר שיקרב וידבק את האדם להשם־יתברך כמו התפלה, שהיא עקר התחברות ודבקות של ישראל להשם־יתברך (כמו שמבאר בלקוטי תנינא סימן פד 'דע שעקר התחברות' וכו'). אבל זה שאומר האדם: 'אם היה כך - הייתי עוסק בתורה' וכו' - אין זה עצה כלל, והוא פוגם בזה הרבה בחינת פגם המשפט כנ"ל, כי כל אחד צריך לבקש ממקום שהוא שם את השם־יתברך, כמו שכתוב (דברים ד, כט): "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת" וכו' - 'משם' דיקא, ממקום שאתה שם, מכל מה שעובר עליך, וכמובא בשם הבעל־שם־טוב ז"ל (דגל־מחנה־אפרים, פרשת ויצא).