# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/66/12/

נמצא, שעקר הוא תקון המשפט. ובזה עוסקין ביותר בכל ימי הספירה, כי בפסח ביציאת מצרים נעשו כל התקונים הנ"ל עד תקון המשפט, כי עקר תקון האמונה היה בשעת יציאת מצרים, כמו שכתוב (שמות ד, לא): "ויאמן העם", כי נתגלה אמונתו יתברך לעין כל על־ידי כל האותות והמופתים הנוראים אשר עשה ה' במצרים וכו', וכל זה היה על־ידי גדל הצעקה שצעקו לה', כמו שכתוב (דברים כו, ז): "ונצעק אל ה' אלהינו וכו' וישמע אלקים את נאקתם" וכו' (שמות ב, כד). כי עקר האמונה נמשך על־ידי צעקת הלב כנ"ל, ועל־ידי תקון האמונה שהיה אז - נעשו גרים רבים, שהם הערב רב שנתגירו ועלו עמם, אבל אלו הגרים מזיקין לישראל מאד ומכניסין תאות נאוף, חס ושלום, וצריכין לזה כח המגני ארץ שמעלין מ"החתים בשרו" לבחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין וכו', וכל זה זכו ביציאת מצרים, שאז הרג בכורי מצרים ונתקדשו בכורי ישראל, שזה עקר בחינת תפלין שמדברים מיציאת מצרים, שפרשה הראשונה מתחלת (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור", כי אז ביציאת מצרים נמשכו עקר בחינת תקון התפלין, על־ידי שזכו לגדר עצמן מן העריות (ילקוט־שמעוני, תהלים תתפ). והעלו מבחינת "החתים בשרו" לבחינת 'חותם דקדשה', שהוא בחינת תפלין, שעל־ידי־זה תקנו חטא אדם־הראשון פגם ניצוצי קרי שלו, וכנ"ל. ועל־כן היתה הגאלה בלילה, בחינת (שם מב, יב): "ליל שמרים" - שמשמר ובא מן המזיקין (ראש־השנה יא:), הינו שמשמר מחלום על־ידי שדים, שהם מזיקי עלמא (ברכות ו. וברש"י דבור המתחיל 'לראות'), שמשם פגם המקרה, חס ושלום, וביציאת מצרים בליל שמורים נצולו מזה, כנ"ל.

נמצא, שגם תקון החותם וכו' נמשך ביציאת מצרים, וגם תקון המאכלים נתתקן אז. כי הגאלה היתה בניסן שעל־ידי־זה עקר תקון זה, כמבאר היטב שם במקומו בהתורה הנ"ל, ועל־כן באמת בניסן היו ראוי שיתבטל לגמרי טמאה זאת של פגם הברית מחמת שאז נתתקנו כל התקונים הנ"ל, אבל תקון המשפט עדין לא נתתקן אז בשלמות כנ"ל (באותיות ו־י), וזה עקר עסקנו בימי הספירה לתקן ביותר בחינת תקון המשפט. ועל־כן צריכין להתחיל מתחלת התקון, שהוא תקון האמונה על־ידי צעקת הלב ממעמקים, כי כבר מבאר (לעיל באותיות ד־י), שכל זמן שלא נתתקן תקון האחרון, שהוא תקון המשפט בשלמות, אזי גם כל התקונים הראשונים אינם בשלמות, ונוגע הפגם בכלם כנ"ל, על־כן צריכין להתחיל בכל פעם מתחלת התקון, שהוא צעקת הלב ממעמקים, כדי לזכות לעצות עמקות שמהם גדלה האמונה, כי לכל התקונים הנ"ל צריכין עצות הרבה, עצות אמתיות עמקות מאד. והעקר על־ידי צעקת הלב מעמקי עמקים להשם־יתברך - שירחם עליו ויושיעו מהרה, וישפיע לו עצות אמתיות שיוכל להציל נפשו מכל הפגמים הנ"ל, שהם פגם אמונה ופגם הברית בכמה בחינות, כי על הכל צריכין עצות עמקות מאד שיזכה להנצל מכל זה בכל יום ויום, על־כן בימי הספירה, שהוא הכנה לקבלת התורה שכלולה מכל התקונים, על־כן אז אנו עוסקין בכל התקונים הנ"ל, כנ"ל, והעקר הוא בחינת תקון המשפט, כנ"ל.

וזה בחינת הספירה שצריכין לספר הימים לעמר, כי עמר שעורים זה בחינת כלליות כל הדינים, שזהו בחינת 'שעורה' שהוא בגימטריא שני פעמים 'פר' עם הכלליות, שהם כלל הדינים כמובא בכונות (פרי־עץ־חיים, ספירת־העמר, פרק ד), הינו שעל־ידי מצות הנפת העמר שעורים מרימים ומנשאים כל הדינים והמשפטים העוברים על כל האדם מישראל, מרימין הכל להשם־יתברך - לידע ולהודיע כי כל המשפטים והדינים כלם מאתו יתברך, ובודאי צדיק ה' וישר משפטיו. וחלילה להרהר אחריו יתברך, ובזה בעצמו ממתיקין הדינים והמשפטים, וזהו בחינת תקון המשפט, וכנ"ל.

כי עקר בחינת תקון המשפט הוא על־ידי תמימות, כמובן היטב בסוף התורה הנ"ל (באות טו), כי כל העקמימיות שיש בלב הרבה בני אדם, שאומרים שאינם יכולים לעסק בעבודת ה' מחמת חסרון הפרנסה ושאר יסורים ומניעות, חס ושלום, כל זה נמשך מחמת שאי־אפשר להבין דרכי ה', שהם 'צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו' (עין ברכות ז.), שזאת הקשיא והמבוכה מבלבל הרבה בני אדם. ואפלו מי שאינו נכנס בקשיא זאת, אף־על־פי־כן כל הדבורים שרגילים, אפלו הכשרים קצת, לומר כנ"ל, שאינם יכולים לעסק בתורה ולהתקרב להשם־יתברך מחמת חסרון הפרנסה וכו' - הכל נמשך ונשתלשל ממבוכה זאת. ועקר התקון לזה הוא רק תמימות ופשיטות - להשליך כל החכמות ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל, ולידע ולהאמין כי ישרים דרכי ה' וכו' (הושע יד, י). ולהתגבר בכל מה שעובר עליו לחטף בכל יום איזה טוב כל מה שיוכל, כי לית יום דלית בו טוב וכו' (אין יום שאין בו טוב) (זהר נשא קכג.) [וכמובן שם באות טו הנ"ל], שהצדיק הגדול על־ידי גדל התמימות שלו שמשליך כל החכמות כשמגיע לאיזה עבודה, אפלו חכמות גמורות וכו', על־ידי־זה זוכה להשיג דרכי ה' שהוא צדיק וטוב לו וכו', שזהו עקר בחינת תקון המשפט, כמו שכתוב שם. אבל אפלו אנשים פשוטים שאינם יכולים לזכות להשגה זאת, על כל פנים זוכין על־ידי התמימות, שיאמינו על כל פנים באמונה שלמה כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו אמת ברחמים. כי זה עקר שלמות האמונה - שיאמין בהשם־יתברך באמונה חזקה ולא יהרהר על משפטיו והנהגתו כלל. וזה בחינת (תהלים קיט, ל): "דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי" - שתגיע האמונה עד תקון המשפט, שהוא גמר תקון האמונה כנ"ל (והבן היטב).

וזה ממשיכין על־ידי הנפת העמר שעורים; שמרימין כל המשפטים והדינים להשם־יתברך, כי מניפין העמר ומעלה ומוריד זה בחינת (תהלים עה, ח): "כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים" וכו', שמודיעין שהכל מהשם־יתברך ואין להרהר אחריו יתברך כלל כנ"ל, ובזה בעצמו ממתיקין הדינים, כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות סב.): 'מוליך ומביא כדי לעכב רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצר טללים רעים', שהם כלל כל הדינים והיסורים שבאים מרוחות רעות וחסרון הפרנסה שבא בטללים רעים, שכלם נמתקין ונתבטלין על־ידי הנפת העמר, על־ידי שמאמינים כי צדיק ה', שהוא תקון המשפט, כנ"ל.

וזה בחינת עמר, שהוא בחינת 'ושער ראשה כעמר נקא', ודרשו רבותינו ז"ל (אסתר רבה א, ו): 'שאין לבריותיו עליו כלום', הינו כי ישרים משפטיו ואין לשום בריה עליו יתברך כלום. וזה בחינת 'שעורים' שהוא מאכל בהמה (סוטה יד.), הינו שצריכין להשים עצמו כבהמה שאין בה דעת כלל, כמו שאמר דוד לענין זה (תהלים עג, כב): "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", כי באותו מזמור מדבר מענין קשיא זאת של 'צדיק וטוב לו צדיק ורע לו' וכו', כמו שכתוב שם (פסוק ג): כי קנאתי בהוללים וכו', כמובא בספרים (דרשות הר"ן, דרוש ח). והתרוץ על כל זה הוא: ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך - שצריכים לשום עצמו כבהמה ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל. וזהו בחינת עמר שעורים שהוא מאכל בהמה, כנ"ל.

ועל־כן סופרין הימים לעמר, כי תקון המשפט צריכין להמשיך בכל יום, כי אדם נדון בכל יום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש־השנה טז.): "ותפקדנו לבקרים" וכו' (איוב ז, יח). וכמו שרואין בחוש, השנויים העוברין על האדם בכל יום, ובפרט בענין הפרנסה, כי אין יום דומה לחברו, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש ז"ל (סימן קעט): שכל יום יש לו שפע שלו. והכל על־פי צדקת משפטיו יתברך, בבחינת (מלכים א ח, נט): "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו", על־כן באלו הימים שאנו מכינים עצמנו לקבלת התורה אנו סופרים כל יום לעמר, שתכף שמתחיל היום אנו סופרים אותו לעמר, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, כדי להמשיך בחינת תקון המשפט על כל יום ויום, שזה עקר קדשת ישראל, עקר הכניסה בעבודת ה', שיקבל וימשיך על עצמו הקדשה מבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת הנפת העמר שעורים כנ"ל, על כל יום ויום, שכל מה שיעבר עליו בזה היום - לא יהרהר אחריו יתברך כלל, רק יתקרב להשם־יתברך דיקא על־ידי־זה שיעבר עליו, וכנ"ל.

וזה בחינת (ויקרא כג, טו): שבע שבתות תמימת תהיינה דיקא, שצריכין אז להמשיך עליו דרכי התמימות, כי עקר התקון על־ידי התמימות כנ"ל, כי על־ידי שאנו ממשיכין על עצמנו אלו התקונים באלו ימי הספירה, על־ידי־זה נמשך על עצמו תקונים אלו על כל השנה כלה. וזה בחינת מה שסופרים הימים, כי ספירה הוא בחינת משפט, שהוא על־פי מספר וחשבון, כי הכל במספר וחשבון, כי אז עוסקין בתקון המשפט, שהוא בחינת מספר וחשבון כנ"ל. ועל־כן באמת הימי־הספירה הם ימי דין, כמובא (פרי־עץ־חיים, ספירת־העמר, פרק ד), כי אז עוסקין בתקון הדין והמשפט. ועקר התקון וההמתקה על־ידי תמימות ופשיטות ואמונה שלמה, כנ"ל.