# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/66/14/

וזה בחינת אסור חמץ בפסח, כי כבר מבאר (לעיל באותיות ו־י־יב), שבפסח עדין לא זכינו לבחינת תקון המשפט, ועל־כן יצאו בחפזון (דברים טז, ג), ועל־כן אסור החמץ, כי עקר החמץ הוא כשנותנין מים בעסה, מים הוא בחינת משפט, בחינת (עמוס ה, כד): "ויגל כמים משפט" (כמו שמבאר בהתורה הנ"ל), ואז לא נתתקן בחינת תקון המשפט עדין, ועל־כן אם ימתינו עד שיתחמץ - יתעורר פגם המשפט שנפל עד התהום, בבחינת (תהלים לו, ז): "משפטיך תהום רבה". ועל־כן אסור החמץ בפסח באסור חמור מאד, כי על־ידי החמץ אז יתעורר, חס ושלום, בחינת (שם עג, כא): "כי יתחמץ לבבי", שנאמר על פגם המשפט שמדבר שם במזמור זה בענין המבוכה של 'צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו', כמו שכתוב שם (תהלים עג, ב): "ואני כמעט נטיו רגלי וכו', כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה" וכו'. כי החמץ, כל תקונו הוא דיקא כשזוכין לתקון המשפט, בבחינת (ישעיה א, יז): "דרשו משפט אשרו חמוץ", שדרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין לה.): 'אשרי לדין שמחמץ הדין והמשפט כדי לבררו לאמתו', ועל־כן אסור החמץ עד אחר שביעי של פסח - שאז נבקע הים ואז התחיל להמשך בחינת תקון המשפט, שזהו בחינת קריעת ים־סוף, שנבקעו התהומות והעלה המשפט מהתהום מבחינת "משפטיך תהום רבה", ונתתקן המשפט בבחינת "ויגל כמים משפט".

ועל־כן באמת בשעת קריעת ים־סוף היו ישראל נתונים בדין ובמשפט, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה כא, ג), עד שהשם־יתברך הוציא משפטנו לאור בזכות אבותינו ובזכות האמונה שהאמינו בו. ועל־כן זכו אז לבחינת תקון המשפט, כי בשעת יציאת מצרים יצאו לפני הקץ שלא במשפט. ועל־כן באמת היה קשה למשה רבנו - איך אפשר להוציאם? ובשביל זה סבב השם־יתברך עם פרעה כל כך שישלחם ברצונו דיקא, והלא היה יכל לשלח ברק אחד למצרים, לעקרם בפעם אחת, כמו שהקשו רבותינו ז"ל במדרשים (שמות־רבה טו, ד; תנחומא משפטים ה), אך הכל היה מחמת שעדין לא נתמלאה סאתם לעקרם ולא הגיע הקץ עדין, על־כן סבב השם־יתברך שישלחם פרעה ברצונו. כי הבעל בחירה יש לו כח גדול, וכנ"ל. ועל־כן סבב השם־יתברך עד שיהיה מכרח פרעה לשלחם ברצונו, כי עם עקש תתפתל (תהלים יח, כז), ופרש רש"י על פרעה, עין שם. כי הוא נהג עם ישראל שלא במשפט, על־כן נהג עמו השם־יתברך גם כן כך, אבל על כל פנים עדין לא זכינו אז לבחינת תקון המשפט עד אשר באו אל הים ופרעה וחילו עמדו במרדם ורדפו אחריהם, וישראל עמדו באמונתם ויצעקו אל ה' (שמות יד, י), ואחר כך קפץ נחשון לתוך הים (סוטה לז.), ועל־ידי־זה זכו ישראל בדין ובמשפט ונתחיבו המצריים ונטבעו בים, ואז זכו ישראל לבחינת תקון המשפט.

כי כל המשפטים העוברים על האדם הם בשביל נסיון, בבחינת (שמות טו, כה): "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו". ומי שאינו מהרהר אחר משפטיו יתברך, רק יודע ומאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו, וחוזר אל השם־יתברך ומבקש ומתחנן וצועק לפניו יתברך שיקל מעליו משפטיו - על־ידי־זה נמתק הדין והמשפט מעליו ונתהפך הכל לטובה, ולהפך - להפך, חס ושלום. וזה בחינת (ישעיה מג, טז): "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה", שנאמר על קריעת ים־סוף (שמות רבה טו, טו), בחינת נתיבות המשפט, כי דרכי משפטיו יתברך אי אפשר להשיג, כמו שאי אפשר לכנס לתוך הים, כי יהיה נטבע שם, אבל על־ידי אמונה ותמימות - זוכין שיהיה נבקע הים לפניו, שהוא בחינת "הנותן וכו' ובמים עזים נתיבה", בחינת (משלי ח, כ): "נתיבות המשפט", הינו שמאיר עליו בחינת תקון המשפט שנמשך מהצדיק הגדול שזוכה לזה בשלמות על־ידי גדל התמימות שלו, כמו שמבאר שם, במאמר הנ"ל.

וזה בחינת שירת הים, בחינת "חסד ומשפט אשירה" (תהלים קא, א), בחינת "וישירו בדרכי ה'" וכו' (שם קלח, ה), שעקר השירה על־ידי שיודעין ומאמינים כי ישרים דרכי ה' (הושע יד, י) - משפטיו והנהגותיו יתברך. וזה (תהלים קא, ב): "חסד ומשפט אשירה וכו' אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי" וכו', כי תקון המשפט זוכין על־ידי תמימות דיקא כנ"ל, כי על־ידי תמימות באמת משיגין כי "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד) שזהו בחינת תקון המשפט. ועל־כן אחר שביעי של פסח שנקרע הים, שהוא בחינת תקון המשפט, וגם כבר התחילו ימי העמר, שהם בחינת תקון המשפט, כנ"ל (באותיות יב־יג), על־כן אחר כך התר החמץ, כי תקון החמץ על־ידי תקון המשפט בבחינת "דרשו משפט אשרו חמוץ", וכנ"ל.