# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/66/17/

וזהו 'קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים־סוף' (פסחים קיח.), כי עקר רב העקמימיות שבלב בני אדם הוא בענין הפרנסה והמזונות, שכל אחד קשה בעיניו על חסרון פרנסתו, ואומרים שמחמת זה אינם יכולים לעסק בתורה ועבודה, כנ"ל (באות יא). אבל באמת אין זה תרוץ כלל, כי בחירתו של כל אחד הולכת בדרך זה דיקא שהשם־יתברך מנהיג עמו, כנ"ל. ועקר התקון הוא דיקא על־ידי שיסור העקמימיות מלבו, ויאמין כי ישר ה' (תהלים צב, טז), וישוב אליו ויתחנן לו שייטיב לו בפרנסתו ובכל עניניו, וכנ"ל, כמו שהיה בשעת קריעת ים־סוף, שהיו אז בצרה גדולה מכל צד (שמות־רבה כא, ה), והם תפסו אמנות אבותם וצעקו אל ה' וקפצו לתוך הים [כי מה שכתוב תלונתם, שאמרו (שמות יד, יא): "המבלי אין קברים במצרים" וכו', זה היה רק קצתם שפגמו באמת הרבה, אבל הרבה האמינו בה' וצעקו אליו יתברך ברחמים ותחנונים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי תענית, פרק ב, הלכה ה) שהיה בהם כמה כתות. ועקר הנס בודאי היה על־ידי הכת הכשרה שהאמינו בו יתברך ובמשה ולא הרהרו אחריהם רק התחננו אל ה']. ועל־כן קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים־סוף ממש, שעקר פרנסתו נמשך כמו הנס של קריעת ים־סוף, שעקר הנס זוכין דיקא על־ידי שמקבל הכל באהבה, וקופץ להתקרב אליו יתברך בתוך סערת הים זועף של טרדת העולם הזה והבליו, וצועק ומתחנן להשם־יתברך כמו בקריעת ים־סוף, על־ידי־זה דיקא יזכה לפרנסה טובה, שיזכה על ידה לתכלית הנצחי. וזהו קשה זווגו של אדם כקריעת ים־סוף (סנהדרין כב.), כי בקריעת ים־סוף, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, על־ידי־זה זוכין לזווגו, שהוא בחינת תקון הברית, (כמבאר בהתורה הנ"ל).