# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/66/20/

ונחזר לענין ראש־חדש. וזה בחינת מה שנוהגין לילך על קברי צדיקים בערב ראש־חדש, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל, שעקר תקון המשפט ממשיך הצדיק על־ידי בחינת שנה הקדושה שלו, שהיא דרכי התמימות ופשיטות שנוהג עצמו, ומסלק חכמתו ומשליך עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל רצון השם־יתברך וכו', [עין שם היטב ועין שם מה שמבאר שם בסוף]. ובאמת הוא דבר גדול מאד להשליך מאתו כל החכמות וכו', שעל־ידי־זה מעלין המשפט מהתהומות שנפל לשם וכו' (עין שם היטב). ועל־כן אחר הסתלקות הצדיק, שאז הוא בבחינת שנה ביותר, כי מיתת הצדיקים נקראת שנה עד התחיה, כמו שכתוב: "ומקים אמונתו לישני עפר" וכו', וכתיב (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" וכו', ואז הם משיגים בחינת תקון המשפט ביותר, כי יש בחינת נפילת המשפט שנפל למטה מאד בתהומות עמקים, עד שאפלו הצדיק הגדול שזוכה על־ידי בחינת שנה הנ"ל, בחינת תקון המשפט להעלות המשפט מהתהום כנ"ל, אבל יש בחינת נפילת המשפט שנפילתו עמקה מאד, עד שאי אפשר בחייו להעלותו אפלו על־ידי בחינת שנה הקדושה שלו, כי אם על־ידי הסתלקותו ממש, שאז הוא בתכלית הבטול, ואז דיקא ממשיך ביותר בחינת תקון השנה הנ"ל, מחמת שהמיתה שלו הוא בחינת שנה, כנ"ל. ואז יוכל להעלות ביותר ויותר המשפט שנפל מאד מאד עד עמקי תהומות אשר לא היה אפשר בשום אפן להעלותו בחייו, כי אם על־ידי שנה של הסתלקותו ממש. ועל־כן הולכים על קברו, כדי להמשיך על עצמו בחינת תקון המשפט, שהוא עקר גמר התקון, ועל־כן צועקים שם להשם־יתברך ביותר מעמק הלב, כי בכל פעם צריכין להתחיל מתחלת התקון כנ"ל, דהינו מצעקת הלב ממעמקים, וכנ"ל.

ועל־כן הולכים לשם בערב ראש־חדש ביותר, כדי להמשיך על עצמו על־ידי־זה בחינת קדשת ראש־חדש, שאז נעשין כל התקונים הנ"ל, על־ידי הצדיקי אמת שעוסקין בכל אלו התקונים, שעקר גמר התקון הוא בחינת תקון המשפט, שהוא בחינת קשר המרכבה להעלות כל האהבות הנפולין שבאו על־ידי פגם המשפט, כמו שמבאר שם.

כי בערב ראש־חדש הלבנה הוא בתכלית המעוט, ואז דיקא מתחלת להתמלאות מיד בראש־חדש. וזה רמז על כל אחד מישראל - 'שהם עתידים להתחדש כמותה' וכו', כמו שאומרים בברכת קדוש הלבנה, כי כל ימי עולם אנו עוסקים בתקון פגימת הלבנה, ובכל פעם מתקנים אותה מעט מעט, עד שלעתיד תתמלא פגימתה לגמרי ולא יהיה בה שום מעוט וכו', ואף־על־פי שבגשמיות אין אנו רואין בהלבנה עתה שום תקון, כי בכל חדש חוזרת ומתמעטת כבתחלה, אף־על־פי־כן אנו מאמינים שאין יגיעתנו לריק, חס ושלום, ובודאי בכל ראש־חדש וראש־חדש ובכל ברכת קדוש לבנה ובשאר התקונים שעושים הצדיקים וכל ישראל בשבילה, בודאי היא נתתקנת ברוחניות בכל פעם, עד שלעתיד נראה זאת עין בעין שנתמלאה פגימתה על־ידי קדשת הצדיקים וכלל ישראל. וכמו כן הוא אצל כל אחד מישראל, שיש לו עליות וירידות כל ימיו בלי שעור, עד שיש שנדמה לו שלא פעל כלום, מאחר שבכל פעם חוזר ונתמעט או נפגם, חס ושלום, אף־על־פי־כן אין שום יגיעה לריק, חס ושלום, כמבאר כבר אצלנו כמה פעמים.

והעקר הוא תמימות ופשיטות - לחזק את עצמו בדרכי התמימות והפשיטות של הצדיקי אמת, שעל־ידי־זה יכולין לזכות במשפט אפלו אם נפל עד התהום, חס ושלום. כי עקר הנפילה של כל אחד הוא על־ידי פגם הברית שבא מאהבות הנפולין שבאים על־ידי בחינת פגם המשפט, ויש שנפילתם עמקה מאד מאד, רחמנא־לצלן, ועקר התקון על־ידי בחינת קשר המרכבה (כמו שמבאר שם). ותקון קשר המרכבה יכול כל אחד להמשיך על עצמו, על־ידי שישמר היטב לקשר ולחבר מחשבתו יחד למקום אחד שלא תתפזר לחוץ, רק תהיה אחוזה וקשורה יחד בהשם־יתברך ותורתו בקשר אמיץ וחזק, כי עקר תקון המרכבה הוא על־ידי תקון המחשבה שבמח, [כמובן בתקונים (תקון כא, דף סג.)], שמחשבות רעות הם בחינת חיות טמאות ומחשבות קדושות הם בחינת חיות שבמרכבה: אריה, שור, נשר וכו' ואדם רכיב על כלהו, עין שם. כי כל אחד מישראל צריך שיהיה מרכבה לשכינה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מז, ו): 'הצדיקים הם מרכבתו של ה' יתברך', והעקר על־ידי קדשת המחשבה, שהוא עקר האדם, שעל־ידי־זה נכללין בבחינת אדם היושב על הכסא, שהוא עקר המרכבה. על־כן כשמקשר מחשבתו יחד אליו יתברך שלא תצא לחוץ מהקדשה, חס ושלום, על־ידי־זה הוא בחינת קשר המרכבה, כנ"ל.

וענין התקשרות הזאת הוא עצה נפלאה ששמענו מפיו הקדוש ז"ל שכשמתגברים על האדם בתאות והרהורים כמו שמתגברין, חס ושלום צריכים לקשר את עצמו יחד, וכנ"ל.

אבל עקר בחינת תקון קשר המרכבה שהוא עקר תקון המשפט, תקון הרהורי נאוף, תקון אהבות הנפולין, אי אפשר לזכות כי אם בכח וזכות הצדיק שזכה לתקון המשפט בשלמות על־ידי עצם נפלאות תמימותו ופשיטותו הנ"ל, וביותר אחר הסתלקותו, שהוא בחינת שנה ארכה שעוסק בתקון זה ויותר ויותר כנ"ל, שעוסק להעלות המשפט והאהבות הנפולין מעמקי תהום תחתיות, כי ידוע לרבים, שיש עכשו אנשים שנפילתם עמקה עד התהום, כאשר רבים יודעים בנפשם מה שעובר עליהם, עד שהרבה נתיאשו מהשם־יתברך על־ידי־זה, רחמנא־לצלן, אבל באמת כבר מבאר אצלנו צעקתו הגדולה, זכרונו לברכה, שאין שום יאוש בעולם כלל. כי כל הצדיקי אמת שוכני עפר ממשיכין בחינת תקון קשר המרכבה עד התהום, ומעלין המשפט והאהבות הנפולין משם, וכל מי שאוחז עצמו בהם באמת - יכול למצא עצות והצלות אפלו בתהום תחתיות ומתחתיו, לקשר את עצמו גם שם, לקבץ פזור מחשבתו, להשיבה אל הקדשה מתהום תחתיות, ובזה דיקא מעלין קדשת המשפט מהתהום, כי זה יקר מאד אצל השם־יתברך כשאדם ממשיך את עצמו מנפילה עמקה כזאת להשם־יתברך, שעל־ידי־זה דיקא מתקן ומעלה קדשות הרבה, [כמובא במקום אחר (עין הלכות ברכת־הריח, הלכה ד, אות מה)].

וזהו בחינת ירידה תכלית העליה, כי דיקא על־ידי הירידה הגדולה שנתעה מאד, כשמתגבר גם שם וממשיך עצמו לדרכי התמימות והפשיטות האמתי של הצדיק האמת, ואינו מיאש את עצמו בשום אפן בעולם, ומקשר פזור מחשבתו גם שם ופונה להשם־יתברך, על־ידי־זה דיקא נעשה תקון נפלא בכל פעם, עד שסוף כל סוף יזכה לעלות משם ויתתקן הכל. והכל בכח הצדיק האמת שהוריד את עצמו כל כך, וגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל רצונו יתברך, דהינו שעסק עם בני אדם המטנפים ומלכלכים מאד במעשיהם, רחמנא־לצלן, וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל על עצמו (חיי מוהר"ן סימן קנד): 'ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי' וכו'. ובכח הזה, אפלו מי שהוא בתוך רפש וטיט אפלו במקומות המטנפים במצולות ים בתהום תחתיות, יכול גם שם להמשיך על עצמו בחינת התקשרות הנ"ל, שנמשך מבחינת תקון קשר המרכבה של הצדיקי אמת, שעל־ידי־זה מעלין המשפט והאהבות הנפולין מהתהום, שזה עקר התקון של הגלות האחרון הארך המר הזה שנקרא תהום, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ב, ד) על פסוק (בראשית א, ב): "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", שהם הארבע מלכיות. והגלות האחרון הזה נקרא תהום, כי בעונותינו הרבים נפלנו עד התהום, בבחינת (איכה א, ט): "ותרד פלאים", שהוא בחינת ירידת המשפט, בבחינת (דברים יז, ח): "כי יפלא ממך דבר למשפט". ועקר התקון על־ידי התמימות והפשיטות האמתי, ולסלק כל החכמות וכו' - שנמשך מהתמימות של הצדיקי אמת, שהוא בחינת שנה קדושה, שעל־ידי־זה זכו להעלות המשפט מתהום תחתיות ולתקנו בשלמות כנ"ל.