# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/66/7/

וזה בחינת פסח וספירת־העמר ושבועות, שאז כל התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, שהוציאנו ממצרים בפסח כדי לקבל התורה בשבועות כדי להכיר אותו יתברך. והעקר הוא האמונה, שהיא כלל ויסוד כל התורה כלה, כמו שכתוב (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה". אבל להעלות ולתקן האמונה שנפלה - צריכין כל התקונים המבארין בהתורה הנ"ל, על־כן אנו צריכים באלו הימים להמשיך כל אלו התקונים. וזה בחינת ספירת־העמר שהוא הכנה לקבלת התורה, כי צריכין להמשיך עצות עמקות ממעמקים, כי הם המים שעל ידם גדלה האמונה, בחינת (משלי כ, ה): "מים עמקים עצה בלב איש", כנ"ל. ולזה צריכין לצחצח הנשמה על־ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל־ידי־זה נמשך פרנסה, שעל ידה מצחצחין הנשמה, שעל־ידי־זה יכולין להמשיך העצות העמקות, כמבאר כל זה בהתורה הנ"ל.

וזה בחינת הקרבת העמר שעושים וספירה, כי מבאר בכונות (פרי־עץ־חיים, חג־המצות, פרק ח), שעמר שעורים כלול מכל הצמצומים, הינו שעל־ידי הקרבת העמר שעורים ממשיכין רוחניות אלקות לתוך הצמצומים שמתקנים על־ידי העמר. ועל־כן אז דיקא התרה אכילת ישראל, כי קדם העמר אסור לאכל מהתבואה החדשה, כי פרנסת ואכילת ישראל צריכין להמשיך על־ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל־ידי אכילה זאת מצחצחין הנשמה, שזה נעשה על־ידי הקרבת העמר דיקא כנ"ל, ועין מזה בהלכות תחומין (הלכה ה, אותיות ח־יג).

ועל־כן סופרין הימים לעמר, וצריכין לספר שבע שבתות כנגד שבעת ימי בראשית, שכל אחד כלול משבעה, כידוע (פרי־עץ־חיים, ספירת־העמר, פרק א), כי בשבעת ימי בראשית ברא השם־יתברך את כל הבריאה כלה בששת ימי המעשה ובשביעי שבת, שעל־ידי־זה עקר קיום הבריאה, וכל הבריאה היה רק בשביל לגלות האמונה בעולם, כמו שכתוב (תהלים לג, ד): "וכל מעשהו באמונה", כי אמונה הוא שרש הבריאה כלה, כי בשבילה נברא הכל, כי כלל הבריאה הוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזהו עקר הבריאה של כל דבר שהמשיך רוחניות אלקותו, כביכול, לתוך צמצום כזה, עד שנעשה על־ידי־זה דבר זה מהבריאה. וכן בכל פרטי הבריאה, ובכל יום ויום היה בו בריאה מיחדת, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקותו לתוך צמצום כזה, כפי אותו היום, עד שברא דבר זה של הבריאה, וכן בכל יום ויום, והכל כדי שיהיה נמשך שפע לכל העולמות כדי לצחצח שרשי הנשמות, כדי להמשיך העצות העמקות כדי לגדל האמונה על־ידי־זה, רק בששת ימי בראשית היו הכל על־ידי אתערותא דלעלא לבד.

והעקר הוא כשבא האדם לעולם, שעקר גמר ותקון כל הבריאה על ידו, כי הוא צריך לעסק בזה לגמר תקון כל דבר, דהינו להמשיך רוחניות אלקות לכל דבר על־ידי אתערותא דלתתא, שזה העקר, כידוע, על־כן האדם השלם צריך לכון בכל יום ויום כפי הבריאה שהיה באותו היום, כמובן בכתבים (פרי־עץ־חיים, הנהגת הלמוד, בכונת השבוע מהרמ"ע ז"ל), וכמו שהיו עוסקין אנשי המעמד בכל שבוע בפרשת בראשית, וקראו בכל יום הבריאה שהיה באותו היום (תענית כו.), כי צריכין להמשיך בכל יום המשכת רוחניות אלקותו לתוך צמצומים, כדי לחדש ולקים הבריאה שבאותו היום בבחינת אתערותא דלתתא, שבשביל זה נברא הכל. והעקר, כדי שעל־ידי־זה ימשיך שפע ויצחצח הנשמה כדי שיוכל להמשיך עצות עמקות כפי אותו היום, כדי לגדל האמונה על־ידי־זה, שהוא עקר הכל ועקר כל העקרים.

כי מי שרוצה לשים לבו על דרכיו להסתכל על תכליתו וסופו, וסוף כל סוף מה שיהיה נעשה עמו, הוא יודע ומבין, שצריכין בכל יום ויום עצות עמקות הרבה להנצל ממה שצריך להנצל, כל אחד כפי עניניו, שיזכה לעבר היום בשלום, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין ל:), וכמה סבות והרפתקאות שעוברים על כל האדם בכל יום ויום. וכמה וכמה עצות עמקות ותחבולות גדולות צריך בכל יום שיזכה להנצל מהרוצחים והאורבים האכזרים העומדים עליו בכל יום, שהם היצר הרע וחילותיו, וצריכין בכל יום לצעק הרבה הרבה ממעמקים, מעמק הלב מאד מאד, בבחינת (תהלים קל, א): "ממעמקים קראתיך ה'", בחינת (איכה ב, יח): "צעק לבם אל ה'", עד שיזכה להמשיך עצות עמקות מהצדיק האמת, שהם בחינת (משלי כ, ה): "מים עמקים עצה בלב איש", כדי שיזכה לידע לתת עצות לנפשו בכל דבר - באפן שיצליח הצלחה האמתיית והנצחיית. ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום, הרבה (תהלים יג, ג): "עד אנה אשית עצות בנפשי" וכו'. וכתיב (שם עג, כד): "בעצתך תנחני" וכו', וכתיב (שם טז, ז): "אברך את ה' אשר יעצני" וכו'.

וזה בחינת ספירת־העמר שסופרים שבע שבתות כנגד שבעת ימי בראשית, כי על־ידי הספירה - עקר גמר תקון הצמצום, כי העקר הוא תקון הצמצום, כי רוחניות אלקותו יתברך נמצא תמיד, רק עקר העבודה לתקן צמצומים כראוי, שיוכל להמשיך רוחניות אלקותו לתוכם, ועקר גמר תקון הצמצום הוא על־ידי ספירה, ועל־כן ספר ומנה את כל יום ויום בעת הבריאה, כמו שכתוב (בראשית א, ה): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", וכן בכל יום ויום, כי הספירה והמנין הוא עקר תכלית הצמצום, כי לפני אחד מה אתה סופר (ספר יצירה א, ז), רק כשנמשך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים אז שיך מספר, על־כן עקר גמר הצמצום של כל יום ויום הוא כשבא לתוך המספר והמנין בחינת "ויהי ערב וכו' יום אחד וכו' ויום שני" וכו', וכנ"ל. ואז כשנגמר בחינת המשכת רוחניות אלקותו לתוך הצמצומים של כל יום ויום, על־ידי־זה נמשך שפע ופרנסה שעל־ידי־זה מצחצחין הנשמה, כנ"ל.

ועל־כן עקר שלמות תקון הבריאה הוא בשבת־קדש, כמו שכתוב (בראשית ב, ב): "ויכל אלקים ביום השביעי (את) כל מלאכתו" וכו', שאז על־ידי השביתה דיקא נגמר ונשלם תקון כל הבריאה, כי עקר המשכת השפע הוא בשבת דמניה מתברכין כל שיתא יומין (משבת מתברכים כל ששת־הימים), כמו שאיתא בזהר הקדוש (יתרו פח.), כי אז עקר צחצחות הנשמה, כמו שכתוב (ישעיה נח, יא־יג): "והשביע בצחצחות נפשך וכו', אם תשיב משבת רגלך" וכו'. כי זה עקר בחינת ענג שבת, בחינת "אז תתענג על ה'" (פסוק יד), שהם בחינת אורות הצחצחות, כידוע. ועל־ידי־זה נמשכין העצות כנ"ל, כי עקר המשכת העצות הוא בשבת על־ידי הסכת־שלום שנפרס אז, שמשם כל העצות בבחינת: 'ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך', כי סכה הוא בחינת (זהר פנחס רנה:): 'אמא דסככא על בנין' (אמא שמסככת על בניה), בחינת (משלי ב, ג): "אם לבינה", שעל־ידי־זה נעשה "איש תבונות" - שדולה העצות ממעמקים, בבחינת (שם כ, ה): "ואיש תבונות ידלנה", כנ"ל. ועל־כן עקר שלמות האמונה הוא בשבת, שאז עקר הארת האמונה בשלמות, כמבאר בדבריו ז"ל כמה פעמים (סימן לא): ששבת היא בחינת אמונה.

ועל־כן סופרין שבע שבתות כדי שיהיה כל יום כלול משבעה, כדי שיהיה נמשך קדשת שבת יום השביעי על כל ששת הימים כדי להמשיך העצות עמקות, על־ידי תקון הצמצומים, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שנעשה על־ידי ספירת־העמר, דהינו על־ידי שסופרין הימים, שזה עקר תקון הצמצום, כנ"ל, וגם שסופרין לעמר, שאז הוא בחינת תקון כל הצמצומים בכלל שכלולים בעמר שעורים, כנ"ל.

וזה בחינת גדל הצעקה מעמק הלב שנוהגין בני ישראל הכשרים לצעק בשעת הספירה, כי הוא בחינת צעקת הלב ממעמקים, כדי שנזכה להמשיך עצות עמקות כדי שנזכה לטהר על ידם מזהמתנו ומטמאתנו, כדי שנזכה לקבל התורה בשבועות, שהוא בחינת כלל כל העצות הקדושות, כי כלל התורה היא בחינת תרי"ג עטין דאוריתא (זהר יתרו פב:), והעקר כדי שנזכה על ידם לאמונה בשלמות, שהוא העקר.