# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/67/22/

כי עקר שלמות הספרים הקדושים הוא על־ידי שמשימין עצמן כאינו יודע כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'אין התורה מתקימת אלא מי שמשים עצמו כאינו יודע', שזהו בחינת 'ירח לא ידע מבואו' (רש"י תהלים קד, יט), שזה עקר סוד העבור ועל־ידי־זה דיקא נשלם תורה־שבכתב, שהוא בחינת חמה כנ"ל, ועל־ידי־זה עקר התשובה, כי עקר התשובה על־ידי שמבינים שאין יודעין כלל, רק מתחזקים בכח הצדיקים שידעו מה שידעו והשיגו מה שהשיגו עד שהגיעו באמת לתכלית הידיעה דלא נדע. לא כמו הרבה שנדמה להם שיודעים חכמות ואומרים גם־כן 'תכלית הידיעה דלא נדע', ואינם שמים אל לבם שעדין לא התחילו לידע כלל, כי רק החכמים הצדיקים הגדולים הגיעו באמת לתכלית הידיעה דלא נדע, וגם הם השיגו בכל פעם התכלית הזה דלא נדע יותר ויותר וכו', כמו שכתוב אצלנו כמה שיחות נוראות בזה (שיחות הר"ן סימן ג, וחיי מוהר"ן סימן סז ורפב).

אבל אנחנו אין יודעין כלל כפשוטו, רק אנו מחיבים לקים את כל דברי התורה הזאת ולהאמין בחכמים אמתיים ובספריהם הקדושים, שהם מחזקים אותנו בכל מרירת הגלות של כל אחד ואחד וכו' שיש תקוה תמיד, כי חסדי ה' לא תמו ולא כלו רחמיו לעולם, והחסדים מתחדשים בכל יום, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכו' וכנ"ל. ועל־כן ישראל מונין ללבנה, כי הלבנה, שהוא הירח - לא ידע מבואו, כי עקר תקון התשובה הוא על־ידי 'לא ידע', כנ"ל.