# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/67/24/

כי הברורים של כל ימי החל, שהם בחינת ל"ט מלאכות - הם לברר המאכל מהעשנים סרוחים שנמשכו על־ידי פגם האכילה של אדם־הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע (תקוני־זהר, תקון מח, פה:), שפגם אז באמונת חכמים - שלא האמין בעצמו, ולא הוציא הנהגות ישרות מלמוד המצוה שצוהו השם־יתברך וכו', עד שהטעהו הנחש בנכלי ערמימיותו, עד שפגם מאד באמונת חכמים על־ידי אכילה פגומה וכו', ואז נתערבבו כל המאכלים ונגזר (בראשית ג, יז-יט): "בעצבון תאכלנה... בזעת אפיך תאכל לחם". עד שנתהוה הפסלת הגמור שמשם העשנים סרוחים שמבלבלים המח. ובשביל זה באים כל הל"ט מלאכות לברר האכל מתוך הפסלת. ובשבת אסור שום מלאכה, כי בשבת אין ברור על־ידי שום עשיה ומלאכה גשמיות, רק הכל עולה ונתברר ממילא ועולה לשרשו על־ידי קדשת שבת.

ואז הוא עקר תקון העצה, כי אז נפרס סכת שלום וכו'. ועל־ידי העצה טובה ממילא נתתקן הכל, כי גם כל הפרנסה על־ידי העצה, כמו שאמרו: 'ארי הוא יהיב לך עיטא למיקנא נכסין' (תרגום דברים ח, יח), ובפרט בעבודת ה', שכל תקון העצה נמשך משבת. ועקר תקון העצה, מחמת שאז הוא בחינת שלמות תורה־שבכתב על־ידי תורה־שבעל־פה, על־ידי רבוי הספרים וכו', כי בשבת עולה המלכות עד למעלה למעלה לבחינת קדש בעצמו, בבחינת (שמות לא, יד): "ושמרתם את השבת כי קדש הוא", אבל ביום טוב הוא רק בחינת "מקרא קדש" - שקורין את הקדש, כמבאר כל זה בכונות האר"י ז"ל לענין ההפרש שבין שבת ליום טוב וכו' (פרי־עץ־חיים, מקראי־קדש, פרק א).

כי מלכות היא בחינת תורה־שבעל־פה, כמו שכתוב (תקוני־זהר יז.): 'מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה', ובשבת עולה בחינת תורה־שבעל־פה עד הקדש שהוא חכמה שנקרא 'קדש' וכו', כמו שכתוב שם במאמר הנ"ל, ומשלמת את בחינת תורה־שבכתב, כי אז תכלית היחוד בין תורה־שבכתב ותורה שבעל פה, וכשנשלם תורה־שבכתב על־ידי תורה־שבעל־פה על־ידי רבוי הספרים שנתרבין על־ידי חדושי תורה שנתחדשין שעקרם בשבת כידוע, אז נמתקין כל הדינים ואז עקר שלמות העצה שנעשה על־ידי המתקת הדינים, [(כמו שמבאר במקום אחר (סימן קמג)].