# לא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/67/31/

וזה בחינת הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל הנ"ל, כי בית שמאי סברי, פוחת והולך כפרי החג שהביאו בסכות שהיו פוחתין והולכין. כי זה ידוע בדברי רבותינו ז"ל ששמאי היה קפדן ועל־כן רחק את הגרים שבאו להתגיר שלא כדין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת שבת (דף לא.), אבל הלל שהיה ענו מאד, קרב אותם גם כן, כי שמאי היה צדיק גדול, אבל היה הולך בבחינת מדת הדין, ואמר, שאינו ראוי לקרב את הגרועים ביותר, על־כן בית שמאי שהיו תלמידיו - הולכין בדרכו וסוברים שביום ראשון צריכין להדליק כל השמונה נרות, להמשיך כלל כל התקונים, כי סוברין שאי אפשר להאיר אור התורה, אור האמת בעולם, להחזיר נפשות בתשובה כי אם כשמאירין בהם האמת בשלמות עד שיבואו להתגיר ולשוב בתשובה בכל לבם, ולקבל עליהם את כל דברי התורה עם כל הדקדוקים בשלמות.

וזה בחינת הצדיקים שאינם עוסקים בלמוד תוכחתם הקדוש כי אם עם זקנים וצדיקים קדושים - שמאירים בהם אור התגלות תורתם הקדושה, כדי להעלותם במעלה יתרה ולזככם מאד, אבל עם הרחוקים - אינם יכולים לעסק מעצם קדשתם. ועל־כן בית שמאי סברי, פוחת והולך, שצריכין להתחיל תחלה מהדלקת כל השמונה נרות - להאיר בנפשות ישראל כל הארת התקונים בשלמות, ואז דיקא יוכלו לקרבם, על־כן באמת אינם מקרבים כי אם ההגונים לזה ומאירים בהם כל תורתם, אבל הגרועים והרחוקים הם מרחקים מעצם קדשתם, רק שסוברים שאחר כך יוכלו לקרב אותם גם כן, שזהו בחינת פוחת והולך, שאחר שכבר האירו כל השמונה תקונים שזהו בחינת הדלקת כל השמונה נרות ביום ראשון לדעתם. אחר כך צריכים לפחות האור להדליק ביום שני רק שבעה ואחר כך ששה וכו' כדי למעט האור בכל פעם באפן שיוכלו לקרב אחר כך גם הרחוקים. כי מגדל התקון שהמשיכו ביום אחד שהאירו כל התקונים בתלמידיהם הקדושים עד שנעשו צדיקים גמורים, על־ידי־זה יוכלו אחר כך לקרב גם הרחוקים הקטנים במעלה, ואחר כך הרחוקים יותר, שזהו בחינת פוחת והולך.

ועל־כן למדו מפרי החג - שהיו פוחתין והולכין, כי ידוע בדברי רבותינו ז"ל (סכה נה.): שבסכות היו מקריבין שבעים פרים כנגד שבעים אמות, אך לכאורה אינו מובן דבריהם הקדושים, כי איתא בדברי רבותינו ז"ל, שהיו מביאין השבעים פרים בשביל שיתקימו השבעים אמות, אבל איתא בדבריהם, שהם מתמעטין והולכין כפרי החג. ונראה לכאורה שהדברים סותרין שמביאין השבעים פרים בשביל לכלותם? אך שניהם אמת, כי עקר מה שאנו חפצים בקיומם ומביאין השבעים פרים בשבילם, הוא כדי לברר הטוב מהם ולגיר מהם גרים עד שיתקים (צפניה ג, ט): "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה" וכו', אבל הרע הגמור שבהם שאי אפשר לבררו, צריכין לכלותו. וזהו בעצמו על־ידי שיבררו הטוב מהם, שעל־ידי־זה יפל ויכלה הרע (כמובן בדברי רבותינו ז"ל). וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל על מאמר רבה בר בר חנה: "ושמע מלכותא וקטליה" (בסימן יב לקוטי חלק א'). ועל־כן בסכות שבא אחר כך אחר יום־כפור שנתתקנו כל התקונים הנ"ל, אז מביאין השבעים פרים ואז פוחת והולך, שמביאין ביום ראשון שלשה עשר פרים ומגלין אלקותו ביותר על־ידי רבוי הקרבנות, עד ששומע הטוב שבהם ומתקרב, וכן פוחת בכל יום כדי לברר בכל פעם הרחוקים יותר, וכל מה שמקרבין ומבררין הטוב מהם - הם כלין והולכין וכנ"ל עד שאחר כך בשמיני עצרת מתועדין ישראל לבדם עם השם־יתברך (זהר אמור קד:), כי אז עקר גמר התקון של ראש־השנה ויום־כפור וסכות וכו' [וכמו שמבאר במקום אחר (עין שם פנחס ריד:)]. וסברי בית שמאי, שכמו־כן צריכין בהדלקת נר חנכה - להמשיך בתחלה שלמות כל השמונה תקונים בשביל לקרב ההגונים וכו', ואחר כך פוחת והולך, כנ"ל.

אבל בית הלל שהיו מתלמידי הלל, שהיה ענו מאד, סוברים להפך, שצריכין להתחיל ממטה למעלה, להדליק תחלה נר אחד ואחר כך להיות 'מוסיף והולך'. כי אם, חס ושלום, לא יתרצו הצדיקים לקרב כי אם ההגונים השלמים שראויים להאיר בהם כל התקונים, כמעט אבדה, חס ושלום, פלטת ישראל, בפרט שהסתכלו ברוח קדשם על הדורות האחרונים האלה, על־כן הם אומרים להפך - שצריכין להתחיל ממטה למעלה, מכל נקדה ונקדה טובה של כל אחד מישראל, כי יודעים שזה עקר גדלתו של השם־יתברך לקרב המרחקים ביותר, [כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (ל קוטי מוהר"ן סימן י' ויד)]. על־כן עוסקים העקר להמשיך תקון כזה, עד שיוכלו להתחיל מעט מעט להמשיך ביום ראשון תקון אחד ולקרב נפשות הרחוקים מאד על־ידי איזה תקון אחד שמאירין בו, אף־על־פי שעדין הוא מקלקל הרבה רק שהאירו בו איזה תקון אחד. ועל־ידי־כן שמקרבין על־ידי־זה נפשות רחוקים כאלו, על־ידי־זה הם מוסיפין והולכין בכל יום ובכל פעם לקרב אלו הנפשות עם עוד נפשות רבות יותר, עד שביום השמיני ממשיכין כל התקונים שכלולים בהם כל התליסר תקונא דיקנא, שהם כלל הרחמים והחסדים, שהם בחינת כלל השלש־עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן (זהר פנחס רכח.), שהם כלל הספרים הקדושים וכו', שעל־ידי־זה מתקרבין הכל להשם־יתברך, כי מעלין בקדש ולא מורידין (ברכות כח.), שצריכין להתחיל ממטה למעלה, בבחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", שזהו בחינת תקונא דיקנא (זהר נשא קלט:), שהם כלל כונת חנכה [וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן ס')].

כי הם למדו מהשמונה הזאות של הכהן הגדול ביום־כפור לפני "הכפרת אשר על הארן" (ויקרא טז, ב), ששם עמדו "לחת העדת" (שמות לא, יח), שהיה מתחיל ההזאות מאחת דיקא, כמו שאומרים (מוסף ליום כפור) אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' (יומא נג:), כי צריכין להתחיל ממטה למעלה.

כי אין ראיה מפרי החג שהיה בשביל השבעים עכו"ם, שהטוב שבהם כבוש מאד ברע גמור וכו', כי לא זכו להיות בחלקו יתברך, רק הטוב שבהם שהם ניצוצי נפשות ישראל, צריכים לבררם, ואי אפשר לבררם כי אם על־ידי בחינת פוחת והולך, לברר הטוב והם יהיו כלים והולכים וכו'. אבל ישראל עם הנבחר עם קדוש (דברים ז, ו), כלם קדושים, רק שנאחז בהם הרע של העכו"ם, בבחינת (תהלים קו, לה): "ויתערבו בגוים" וכו', על־כן כל נקדה ונקדה טובה שנמצא בכל אחד מישראל, אפלו בהגרוע שבגרועים יקר מאד מאד, כי נמשך ממקום עליון ונורא מאד. ובגדל כח הצדיקים יכולין להגביה אותם ולהאיר אור התורה על ידם דיקא, על־ידי שמעלין טוב כזה שהיה במקום שהיה [כמובן כל זה בדבריו ז"ל (סימנים לג, נו)]. על־כן צריכין להיות מוסיף והולך, בחינת מעלין בקדש וכו' וכנ"ל.