# לב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1274/67/32/

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה טז.) ששמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, כיצד, מצא בהמה וכו', אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ): "ברוך ה' יום יום" וכו'. כי שמאי היה מחמיר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, והיה קפדן גדול, שלתקף קדשתו רצה רק שכלם יהיו קדושים. ואם לא היה קדוש כרצונו - לא היה יכל לסבלו. ועל־כן גם בענין האכילה היה מחמיר מאד ולא רצה לאכל כי אם לכבוד שבת־קדש ממש, שכשמצא בהמה נאה היה מזמינה תכף לשבת ולא אכל ממנה עד שמצא אחרת נאה הימנה ואז אמר: זו לכבוד שבת. ואז דיקא אכל את הראשונה שכבר נתקדשה בקדשת שבת על־ידי שהזמינה לשבת, וכן נהג תמיד. ואף־על־פי שזה בודאי מדה טובה וקדושה מאד שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, אף־על־פי־כן אמרו רבותינו ז"ל: אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים וכו'. הינו על־פי הנ"ל, כי שמאי היה מחמיר, ולגדל קדשתו רצה רק להעלות הכל אל הקדשה, שכלל הקדשה הוא שבת, שמחמת זה לא רצה לקרב גרים הרחוקים שלא באו להתקרב כראוי מחמת שלא היו טובים בעיניו כרצונו הטוב. וכן בענין אכילתו לא רצה לאכל כי אם כשיזמין המאכל לשבת, אבל הלל מדה אחרת היתה בו וכו'.

והענין על־פי הנ"ל, כי עקר הוא תקון העצה, כי כל התורה נקראת עצה, בחינת (משלי ח, יד): "לי עצה ותושיה", בחינת תרי"ג עטין דאוריתא (זהר יתרו פב.), כי צריך כל אדם לחשב הרבה עצות בנפשו למלט נפשו מני שחת, שעל זה צעק דוד (תהלים יג, ג): "עד אנה אשית עצות בנפשי" וכו'.

ועקר תקון העצה הוא על־ידי קדשת שבת. והעקר על־ידי אכילת שבת - שהוא כלו קדש (סימן נז), כי כל פגם העצה נמשך מחטא האכילה של אדם־הראשון כנ"ל, שעל־ידי־זה נתאחזו העשנים סרוחים בהאכילה שמבלבלים העצה כנ"ל. וכל התקון על־ידי אמונת חכמים, שעל־ידי־זה נתרבין הספרים הקדושים ומשלימין את התורה וכו', שעל־ידי־זה זוכין לשלמות העצה וכו' כנ"ל. ועקר תקון זה הוא בשבת שאז עקר כלליות תורה־שבעל־פה עם תורה־שבכתב כנ"ל, כי אז האכילה כלו קדש ואין כח בהעשנים סרוחים לבלבל העצה, וכנ"ל.

אבל לקדשת שבת בשלמות אין מי שיזכה כי אם גדולי הצדיקים, ואנחנו צריכין לקבל קדשת שבת מהם, כי הצדיקים הגדולים ממשיכין קדשת שבת על ימי החל, כידוע, וכמו שממשיכין קדשת שבת על ימי החל, כמו כן הם ממשיכין קדשת שבת על הקטנים במעלה, שהם בבחינת חל נגד הצדיקים, ואינם יכולים לזכות בעצמם לקדשת שבת כראוי, אף־על־פי־כן הצדיקים מרחמים עליהם וממשיכים עליהם קדשת שבת, ובשביל זה נוסעים לצדיקים על שבת, כדי להמשיך מהם קדשת שבת. ועל־כן נוהגים שיושבים על שלחנם, כי שלחן שלהם קדש, כי עקר קדשת שבת הוא האכילה כנ"ל, ועל־ידי שיושבים על השלחן שלהם בפרט בשבת בעצמו, על־ידי־זה הם מבררין העצה מהעשנים הנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לעצה שלמה שזה עקר התקון כנ"ל.

ועל־כן שמאי שהיה קפדן וכנ"ל, לא היה רוצה לאכל כי אם כשהמאכל נתקדש בקדשת שבת על־ידי שהזמינה לשבת. אבל בלא זה לא רצה להעלות המאכל של חל לקדשת שבת, שזהו בעצמו מה שלא רצה לקרב גרים הרחוקים שהם בבחינת חל, להעלותם אל הקדשה שהוא בחינת שבת, כי לא רצה לקרב הרחוקים כי אם מי שיוכל להעלותו לקדשת שבת ממש וכנ"ל. אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שהיה ענו מאד, והוריד והשפיל עצמו מאד לכל הרחוקים מאד מאד, עד שהתגבר להמשיך קדשת שבת לכל המקום אשר הם שם, שזהו בחינת חנכה שממשיכין קדשת שבת למטה - לבחינת ימי החל ממש, וכנ"ל (באותיות כו־ל), שזהו בחינת מה שלא נהג שמאי שלא אכל כי אם כשהזמין תחלה לשבת. כי הלל אמר: ברוך ה' יום יום וכו'. הינו שהיה מתגבר להמשיך קדשת שבת על המאכל אף־על־פי שלא הזמינו לשבת, וכמו כן היה מקרב רחוקים אף־על־פי שלא הכינו עצמן כראוי שיהיו ראויים לקדשם בקדשת שבת. כי הוריד והשפיל עצמו לכל הרחוקים להמשיך להם קדשת שבת, וכן נהג בענין המאכלים כנ"ל, כי המשכת קדשת אכילת שבת לאכילת ימי החל והמשכת קדשת שבת על הרחוקים מאד הם בחינה אחת כנ"ל. וגם על־ידי האכילה בעצמה של גדולי הצדיקים הם מבררים ניצוצות ונפשות ומקרבים רחוקים על־ידי־זה [כמובן במקום אחר (לקוטי מוהר"ן סימן סב)].

וזה שאמרו רבותינו ז"ל על הלל, שמדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים. ולכאורה קשה, וכי יעלה על הדעת ששמאי לא היה מעשיו לשם שמים, הלא מדה טובה זאת בעצמה שהזמין תמיד המאכל לשבת וכו' עשה בודאי לשם שמים. אך החלוק הוא ששמאי לא היה יכל לקדש המאכל כי אם על־ידי שהזמינו ממש לשבת, כנ"ל. אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים - כל מעשיו דיקא. הינו שבכל עשיותיו הגשמיות ממש היו כלם לשם שמים, שאפלו בעשיה גשמית היה יכל להוריד עצמו לעשותה לשם שמים, ולקדש המאכל בקדשת שבת, אף־על־פי שמתחלה לא הזמינה ממש לשבת. ועל־כן היה יכל לקרב רחוקים מאד, כי לא היה מקפיד שלא לקרבם, כי אם כשיכינו עצמם כראוי לעלות לקדשת שבת, רק השתדל למצא בהם איזה נקדות טובות, והוריד והשפיל עצמו אליהם למקומם שהם שם, והמשיך להם קדשת שבת למקומם.

ועל־ידי־זה קרב כל הרחוקים מאד וכנ"ל, שזהו בחינת נפלאות קדשת הדלקת נר חנכה. כי בשבת עולה המלכות בחינת תורה־שבעל־פה עד הקדש בעצמו, ואפלו ביום טוב שאין לה עליה זאת אבל עולה למקום שעולה, ולשם ממשיכין הקדשה בבחינת מקרא קדש כנ"ל (באותיות כד־כה). אבל נפלאות של נר־חנכה הוא, שהוא בימי החל ממש, והצדיקים בגדל כחם תקנו לנו בדרך נס נפלא להמשיך קדשת שבת, קדשת כלליות התורה, שהוא תקון העצה למטה מאד לבחינת ימי החל ממש, שעל־ידי־זה מקרבין כל הרחוקים להשם־יתברך כנ"ל, וזהו מדתו של הלל, וכנ"ל.

וזהו בחינת מה שהיה אומר הלל: ברוך ה' יום יום וכו', שלא היה ממתין עד שיעלה הרחוקים לקדשת שבת ממש, רק אמר: ברוך ה' יום יום וכו'. שבכל יום ויום, כשראה באחד איזה נקדה טובה בעלמא, שרצה להתקרב איזה התקרבות כל שהוא - קרבו מיד על־ידי עצם ענותנותו וחכמתו העמקה, אף־על־פי שהוא רחוק מצד עצמו מקדשת שבת מאד, אף־על־פי־כן חמל עליו והוריד אליו בחינת קדשת שבת למקומו - לעוררו לתשובה ולקרבו להשם־יתברך בעצותיו הנפלאות מכל מקום שהוא, בכל יום ויום וכו', וכנ"ל.

וזהו בחינת (שמות ג, ז): "ראה ראיתי את עני עמי" וכו', שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג, ב): שאמר ה' יתברך: רואה אני שתי ראיות וכו' שעתידין לחטא, ואף־על־פי־כן אני רואה את ענים ואני רוצה לגאלם. וכן מצינו בכמה מקומות, שאין השם־יתברך דן את האדם אלא באשר הוא שם, וגדולי הצדיקים מוסיפין לעורר רחמיו, שאפלו בעת קלקולם הגדולים כמו בשעת העגל, אף־על־פי־כן הם מרצין בתפלותם את השם־יתברך עד שמוחל להם ומשתדלין להחזירם למוטב. וכל זה הוא בחינת מדתו של הלל וכו', וכנ"ל.

ראשי פרקים מהלכות חנכה הנכלל בהלכות ראש־חדש הנ"ל

וזה בחינת קרבנות הנשיאים (במדבר ז, יג) "קערת כסף [אחת] שלשים ומאה משקלה וכו', שניהם מלאים סלת... למנחה - לתקן המאכלים. שלשים ומאה - כנגד מאה ושלשים שנה של אדם־הראשון כמו שפרש רש"י שם. כי אדם־הראשון פגם באכילה כנ"ל. ומשם בא פגמיו בהמאה ושלשים שנה שהוליד וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערובין יח:). כי אף־על־פי שעשה אז תשובה - התגרו בו מאד ובלבלו דעתו בעשנים סרוחים הנ"ל, שלא היה יכל להוציא משפטי הנהגות ישרות וכו', ועקר הקלקול ובלבול המחשבה שמתגברין הוא בענין פגם הברית, וביותר מתגברין על הרוצה לשוב וכו'.

וזה בחינת תקון ידי הסמיכה.

מזרק אחד כסף שבעים שקל - בחינת שבעים אמות (במדבר־רבה יג, יד), שכל אחד יש לה כתב ולשון מיחד, בחינת תקון הכתב. כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת - ריח טוב שמברר מעמקי הקלפות שהוא עקר תקון העשנים סרוחים הנ"ל. עשרה זהב - כנגד עשרת הדברות (שם יג, טו), כלל ספר התורה וכו'. פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד - בחינת אברהם יצחק יעקב (שם יג, יט), שכלם חברו ספרים הרבה. שעיר עזים אחד לחטאת - לכפר על מכירת יוסף (שם יד, ה), שעל־ידי־זה נחלקה מלכות בית דוד, שצריכין לתקן, שזה בחינת תקון העצה, "ולא יחצו לשתי ממלכות" וכו' (יחזקאל לז, כב). ולזבח השלמים בקר שנים - פרש רש"י: 'כנגד משה ואהרן'. משה כלל התורה, אהרן שלמות התורה על־ידי תורה־שבעל־פה. "יורו משפטיך ליעקב" (דברים לג, י). כי הוא בחינת תלמיד משה וקרב כל ישראל אליו, על־ידי (שמות ד, יד): "וראך" וכו', בחינת 'אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה' (אבות א, יב). ועל־כן נכנס לבית קדשי קדשים וכו'. אלים חמשה וכו' - כנגד כלל התורה, כמו שפרש רש"י שם, כי כל התקון על־ידי שלמות התורה על־ידי רבוי הספרים וכו', כנ"ל. שמונת ימי חנכה כנגד שמונה תקונים, אמונת חכמים וכו'.

ועל־ידי חטא אדם־הראשון, שעל־ידי־זה נמשכו העשנים הנ"ל, נפגמו ידי הסמיכה שהוא המחלקת שנסמכין וכו', שזהו בחינת מחלקת קין והבל, שמשם מחלקת קרח עם משה, שמשם כל המחלקת שבעולם, כי קין הביא קרבן מהפסלת (בראשית־רבה כב, ה). כי למודו היה מבחינת העשנים הנ"ל, אבל הבל הביא מבכרות צאנו וכו' (בראשית ד, ד).

הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים פוחת והולך כפרי החג שמתמעטין והולכין, ובית הלל אומרים מוסיף והולך מעלין בקדש ולא מורידין - כי בית שמאי סברי שצריכין להגיע עד התקון האחרון, ואז דיקא יכולין להאיר וכו'. וזהו כפרי החג שמתמעטין והולכין, שביום ראשון של סכות, שאז מאירין כל החסדים פנימים וכו' - מקריבין שלשה עשר פרים ואז מכניעין כמה עכו"ם, וביום שני פוחת והולך, עד יום השביעי שאז נכלין כל העכו"ם, ומבררין הטוב שבהם על־ידי קדשת החסדים שנמשכו בכח ראש־השנה ויום־כפור, ואז ישראל מתיחדין לבדם עם השם־יתברך בשמיני עצרת, שאין מקריבין כי אם פר אחד ואיל אחד, בבחינת (רש"י במדבר כט, לו): 'עכבו עמי יום אחד' וכו'.

אבל בית הלל סברי: מעלין בקדש ולא מורידין - כי שמונה ימי חנכה הם בבחינת שמונה ההזאות של הכהן הגדול ביום־כפור בקדשי קדשים, שהתחיל תחלה מאחת, ואחר כך אחת ואחת וכו', ומשם נמשך קדשת שמונת ימי הסכות עם שמיני עצרת, כי סכות מרמז על תקון הגאלה, כי אז ממשיכין תחלה שלמות התקון, ואחר כך פוחת והולך עד שמיני עצרת, אבל חנכה עקר נפלאות הנס, שגם בתקף ממשלתם ואפלו בארך הגלות נתגבר בעצות טובות עמקות להתקרב אליו יתברך ממקום שנפל כל אחד. על־כן אז צריכין להתחיל מכל מה שיוכל להתחיל מאיזה נקדה טובה ותקון כל שהוא, שזהו בחינת 'מעלין בקדש ולא מורידין'. ועל־כן ביום־כפור, אפלו בבית־המקדש, מחמת שאז צריכין לכפר כל העונות של ישראל צריכין להתחיל מאחת ואחר כך אחת ואחת וכו'.

ואזלי לטעמיהו. כי שמאי קפדן ואכל כל ימיו לכבוד שבת, שלסברתו אי אפשר לאכל כראוי לדחות העשנים סרוחים שמשם תקון העצה שהוא העקר, כי אם על־ידי שאינו אוכל שום דבר חשוב רק מזמינו לשבת וכו', כי עקר תקון האכילה הוא על־ידי קדשת שבת, נמצא, שסובר שצריכין תחלה להמשיך שלמות התקון וכו' שהוא בחינת שבת. אבל הלל מדה אחרת היתה לו - שכל מעשיו לשם שמים, והיה אומר (תהלים סח, כ): "ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה" - כי עכשו אם נמתין על שלמות התקון כמעט אבדה, חס ושלום, פלטת ישראל, רק צריכין לילך תמיד עם בחינת 'ברוך ה' יום יום' וכו'. שכל מה שחוטפין וכו'. וזהו שכל מעשיו לשם שמים - כי מבטל עצמו לגמרי, ואומר, אם לא אגמר תכף, חס ושלום, כי אשר תמצא ידי לעשות אעשה (קהלת ט, י), ואם לא יהיה לי עולם־הבא וכו' - מה לעשות? כונתי לשמים! וה' הטוב יעשה ויגמר בעדי וכו'.

(עד כאן ראשי פרקים).